שביעית, פרק י', משנה ו'. המשנה קובעת: "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע" - אין אפשרות לכתוב פרוזבול אלא אם כן הלווה מחזיק בקרקע.
בטעם הדבר נאמרו שני הסברים:
כאשר ללווה יש קרקע, ניתן לראות את ההלוואה כאילו כבר נגבתה בידי בית הדין. מנגנון הפרוזבול הוא שרואים את בית הדין כמי שמחזיק בהלוואה, וכשיש ללווה קרקע - יש מהיכן לגבות, וכאילו הקרקע נמצאת כבר בידי בית הדין. לפיכך אין זו גבייה של הלוואה, אלא הלוואה שבמידה מסוימת נגבתה כבר.
אין זה מצוי להלוות כסף למי שאין לו קרקע, ותקנת חכמים לא נאמרה במצב חריג שכזה. לפיכך נדרש שתהיה ללווה קרקע.
"אם אין לו - מזכהו בתוך שדהו כל שהוא":
מה הדין כאשר הלווה אינו מחזיק קרקע כלל? גם אז בידי המלווה לפעול כדי שניתן יהיה לכתוב פרוזבול: הוא מזכה ללווה חלקת קרקע קטנה מתוך שדהו של המלווה עצמו, וכך יש ללווה קרקע.
הרחבות נוספות בדין:
"היתה לו שדה ממושכנת בעיר" - כאשר ללווה יש שדה, אך היא משועבדת כבר עבור הלוואה אחרת, כותבין עליה פרוזבול. ה"עיר" אינה לדיוק, ואין הכוונה שהשדה צריכה להיות באותה עיר; זהו ביטוי בלבד, ועיקר הדין הוא שאף על שדה שכבר שועבדה ניתן לכתוב פרוזבול.
"ועוד: כותבין לאיש על נכסי אשתו" - ניתן לכתוב פרוזבול עבור לווה על סמך קרקע שאשתו מחזיקה בבעלותה, ואף אם היא מנכסי המלוג שלה. הטעם: בנכסי מלוג הבעל אוכל את פירות השדה, ומשום כך יש לו בעלות חלקית בה, וניתן לכתוב פרוזבול על סמכה.
"ועל יתומים - על נכסי אפוטרופין" - כאשר הלווים הם יתומים, וישנו אפוטרופוס המופקד עליהם, אם לאפוטרופוס יש קרקע - ניתן לכתוב פרוזבול על סמך נכסיו, על אף שהיתומים הם החייבים בכסף.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כתיבת פרוזבול תלויה בקיומה של קרקע אצל הלווה, ועמדנו על שני הטעמים לכך. כן למדנו את הדרכים להכשיר את הפרוזבול גם כאשר אין ללווה קרקע משלו: הזכיית חלקה קטנה מתוך שדה המלווה, שדה ממושכנת, קרקע שבבעלות אשתו, ונכסי האפוטרופוס כשהלווים הם יתומים.