לפנינו משנה בפרק ב' במסכת שביעית, שבה נמנים חובות שדין שמיטת כספים אינו חל עליהם. פותחת המשנה במקרה של השוחט פרה ומחלקה לקונים בראש השנה - ראש השנה של תחילת השנה השמינית, שהוא למעשה היום שלאחר שמיטת כספים, שכן שמיטת כספים חלה בסופה ממש של השנה השביעית.
יש להקדים כי אין הדבר נוהג כדרך שאנו נוהגים כיום: לנו שני ימי ראש השנה, והיום הראשון שבהם הוא א' בתשרי. אך בזמן שנהגו יום אחד של ראש השנה, אם היה אלול מעובר לשלושים יום ונדחה ראש השנה ליום שהיה אמור להיות ל"א באלול, נמצא שליום הראשון אין מעמד של ראש השנה כלל - הוא עודנו חלק מן השנה השביעית, ואינו מן השנה השמינית.
לפיכך, אם אותו יום שבו חילקו את הבהמה היה בחודש מעובר - זה משמט: מה שחייב כל אחד מן הקונים לשוחט עבור חלקו בפרה נחשב כהלוואה שהלווה להם, וברגע שנכנס א' בתשרי, שהוא במקרה זה היום השני של ראש השנה, נמחקו כל החובות בו בזמן.
המפרשים מציינים כי הסיבה היחידה שמקרה זה נחשב הלוואה היא שהשוחט לא נתן את הבשר בהקפה גמורה, אלא ביקש משכון וערבון, והקונה לא הציע לו ערבונות. משלא ניתן הערבון שנתבקש, נחשב הדבר למלווה ולהלוואה, ולפיכך נמחק בשמיטה.
ומכאן ממשיכה המשנה: אם לא היה החודש מעובר, ואותו יום של ראש השנה יצא להיות ראש חודש תשרי של השנה השמינית, אין זה משמט, שהרי ההלוואה נוצרה לאחר השמיטה.
חובות הנוצרים מכוח בית דין:
כעת מונה המשנה כמה דברים שאדם חייב בהם מכוח פסק והחלטה של בית דין. מכיוון שהחיוב נוצר בהחלטת בית דין, נמצא שאין השמיטה חלה עליו.
"האונס והמפתה" - מי שנתחייב ממון בשל אונס או פיתוי.
"והמוציא שם רע" - הטוען על האישה שנשא כי טענה שהיא בתולה ולא הייתה כן.
"וכל מעשה בית דין" - כל פסק של בית דין המחייב אדם לחברו ממון.
בכל אלו קובעת המשנה: "אינם משמטין" - דין שמיטת כספים אינו חל עליהם.
בטעם הדבר יש לחלק בין שני היסודות שבמשנה:
באונס ובמפתה ובמוציא שם רע מדובר בקנסות ממוניים, ואין אלו הלוואות כלל: לא לווה אדם דבר, אלא התורה חייבה אותו בקנס, ולפיכך אין שמיטת כספים שייכת בהם.
ובכל מעשה בית דין - האיסור שבתורה, "לא יגוש", שאין אדם רשאי לתבוע מחברו את הכסף שהוא חייב לו לאחר שעברה השמיטה, נאמר ב"רעהו" בלבד, ואינו חל על בית דין. משום כך, חיוב שנוצר בבית דין אינו כפוף לדיני השמיטה.
המלווה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין:
ממשיכה המשנה: "המלווה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין - אינן משמטין". כלומר, המלווה כסף על סמך משכון שקיבל לידו, וכן מי שמוסר לבית דין את שטרות ההלוואות שחייבים לו - אין דין שמיטת כספים חל על הלוואות אלו.
במשכון: אין דיני שמיטת כספים חלים, משום שהרי כאילו גבה המלווה את חובו, שכן מצוי בידו דבר השייך ללווה. וכיוון שיש כאן מעין גבייה, אין רעיון שמיטת הכספים שייך כאן.
במוסר שטרותיו לבית דין: כפי שנתבאר, האיסור לתבוע מן החבר פירעון הלוואה שנמחלה בשמיטה אינו חל על בית דין. לפיכך, כאשר בית דין הוא הנאמן על שטרותיו ומסמכי ההלוואה שלו, אין דיני השמיטה חלים.
לסיכום: למדנו את דין השוחט פרה ומחלקה בראש השנה, ואת התלות שבין עיבור החודש לשאלה אם החוב משמט, וכן שאין החוב נחשב הלוואה אלא מפני שנתבקש משכון ולא ניתן. עוד מנינו את החובות שאין השמיטה חלה עליהם: האונס, המפתה והמוציא שם רע - שהם קנסות ולא הלוואות; כל מעשה בית דין, המלווה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין - שאין "לא יגוש" נאמר בבית דין, ושבמשכון הרי כמי שגבה.
בחלק הבא נעסוק בעניין הפרוזבול, התקנה שבאמצעותה נמצאה הדרך לעקוף את הלכות שמיטת כספים.