שביעית, פרק א', משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו כי מי שיש לו עשרה שתילים - עשר נטיעות - המפוזרים בתוך בית סאה בשדה, רשאי לחרוש את כל השדה עד ראש השנה, והלכה זו נמסרה כהלכה למשה מסיני. משנתנו מרחיבה את אותו יסוד ומוליכה אותו צעד נוסף.
לשון המשנה:
"הנטיעות והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה" - נטיעות של אילנות ודלועין (צמחי דלעת) מצטרפים יחד להשלמת המספר עשר בהלכה זו של בית סאה. כך למשל, שש נטיעות וארבעה צמחי דלעת מצטרפים לעשרה, ודי בכך כדי להיחשב כעשר נטיעות ולהתיר את החרישה עד ראש השנה.
אולם הראשונים מסבירים שאין הצירוף מועיל אלא בתנאי שמספר השתילים רב על מספר הדלועין, ונדרש יחס של שישה לארבעה לפחות.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל מוליך את הדין צעד נוסף: "כל עשר דלועין לבית סאה - חורשין כל בית סאה עד ראש השנה" - אף אם אין שם שתילים כלל, אלא עשר דלועין בלבד בבית סאה, מותר לחרוש את כל השדה בשיעור בית סאה עד ראש השנה.
והראשונים מבהירים שאין מדובר בדלעת רגילה, אלא בדלעת יוונית דווקא, שהייתה גדולה וחשובה כשתיל של אילן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נטיעות ודלועין מצטרפים יחד להשלמת עשר בתוך בית סאה, ובלבד שהשתילים מרובים על הדלועין ביחס של שישה לארבעה לפחות; ולדעת רבן שמעון בן גמליאל די בעשר דלועין לבית סאה - והן הדלעת היוונית, החשובה כשתיל - כדי להתיר את החרישה בכל בית סאה עד ראש השנה.