מסכת שביעית, פרק א', משנה ו. במשנה ד' למדנו כי בשדה אילן - שדה של עצים - הדרישה שכל אחד מן העצים יהיה מסוגל לייצר כמות פירות מסוימת נחוצה רק כאשר מספר העצים פחות מעשרה; אך משעה שיש עשרה עצים, אין הם צריכים לייצר את אותה כמות. משנתנו עוסקת בחישוב אחר הכרוך במספר עשר.
"עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה - חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה":
המשנה עוסקת בעשר נטיעות - כלומר עצים צעירים מאוד, שתילים, ולא עצים מבוגרים. הגדרתה המדויקת של 'נטיעה' תתבאר להלן במשנה ח'.
בעשר נטיעות אלו, כאשר הן "מפוזרות בתוך בית סאה" - פזורות לאורך כל שטח בית הסאה - נאמרה הלכה יוצאת דופן: מותר לחרוש את כל בית הסאה בגללן, ולא רק עד שבועות כפי שהוזכר קודם לכן, אלא עד ראש השנה.
חז"ל לימדונו שהיתר זה הוא הלכה למשה מסיני, ולפיכך חל אף בזמן שהשמיטה נהגה מן התורה. זהו דין יוצא מן הכלל: אף שבדרך כלל נדרשת תוספת שביעית - להוסיף על שנת השביעית - בעשר נטיעות לא נצרכה הלכה זו.
"היו עשויות שורה או מוקפות עטרה":
כל האמור נאמר דווקא כשהנטיעות מפוזרות בתוך בית הסאה. אך אם הן נטועות בקו ישר, או שהן "מוקפות עטרה", הדין שונה. בביאור הביטוי "מוקפות עטרה" נאמרו שני הסברים:
הנטיעות אינן פזורות אלא מוקפות ומכונסות בגדר משל עצמן.
הנטיעות נטועות בצורת עטרה, כעין קשת - כלומר בחצי מעגל.
במקרה כזה, כשהן עומדות בשורה או בחצי עיגול, "אין חורשין להם אלא לצרכן" - אין היתר לחרוש את כל בית הסאה, שהרי הנטיעות אינן פרוסות על פני כולו, אלא רק את השטח הנחוץ להן. שיעורו של שטח זה כפי שנתבאר במשניות הקודמות: מלואו, או עוברו וסלו - די שטח סביב העץ עבור האדם הקוצר את הפירות וסלו. באותו שטח מותר לחרוש עד ראש השנה, ואילו את שאר השדה יש להתייחס אליו כשדה לבן, שדה של תבואה, ולפיכך לחרוש בו עד פסח בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה מתירות חרישת כל בית הסאה עד ראש השנה, וזו הלכה למשה מסיני שנהגה אף כשהשביעית מן התורה, ובה לא נצרכה תוספת שביעית. אך כשהנטיעות עומדות בשורה או מוקפות עטרה - בין שהן מוקפות גדר ובין שהן נטועות בחצי מעגל - אין חורשין אלא לצרכן: השטח שסביבן עד ראש השנה, ושאר השדה כדין שדה לבן, עד פסח.