שביעית פרק א', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו את היסוד של שדה אילן - שדה של עצים או פרדס - שמותר לחרוש אותו בשנה השישית עד עצרת. ואם אין בו שלושה אילנות, או שאין שלושת האילנות מוציאים פירות בשיעור הראוי, הרי הוא נחשב כשדה תבואה, שדה של דגן, המכונה בלשון חכמים 'שדה לבן', ואין חורשים אותו אלא עד פסח.
הסתייגות נוספת בדין שלושת האילנות:
משנתנו מלמדת: "שלושה אילנות של שלושה אנשים - הרי אלו מצטרפין, וחורש את כל בֵּיתא בשבילן". כלומר, אף אם שלושת האילנות שייכים לשלושה בעלים שונים, הם מצטרפים זה לזה, השטח נחשב שדה אילן, ומותר לחרוש את כל הבֵּיתא בזכותם עד שבועות.
וכמה יהא ביניהם?
המשנה דנה כעת במרחק הנדרש בין האילנות: "אמר רבן גמליאל: כדי שיהא הבקר עובר בכליו" - שיעור הרווח שבין העצים הוא כדי שיוכל הבקר לעבור עם כליו, הם הכלים המשמשים לחרישה, ושיעורו ארבע אמות.
ואם אין ביניהם מקום של ארבע אמות, אנו מניחים שהאילנות סמוכים זה לזה עד שהם עתידים להיעקר, ולפיכך אין הם נמנים כאחד משלושת האילנות שבזכותם מותר לחרוש עד שבועות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בהגדרת שדה אילן: שלושה אילנות מצטרפים אף כשהם של שלושה בעלים שונים, ומותר לחרוש בשבילם את כל הבֵּיתא; ושיעור הרווח שביניהם הוא כדי שיהא הבקר עובר בכליו - ארבע אמות - שאם לא כן, הרי הם עתידים להיעקר ואינם מצטרפים למניין.