שביעית, פרק א', משנה ד'. בשתי המשניות הקודמות למדנו כי דרושים שלושה אילנות המפיקים ככר דבלה - עיגול של תאנים שמשקלו שישים מנה - כדי שיוגדר השדה כשדה אילן ותהיה רשות לחרוש את כולו עד חג השבועות. משנתנו באה לדון במקרה שבו אין כל האילנות עומדים בדרישה זו.
אילנות שאין הפקתם שווה:
"היה אחד עושה ככר דבלה ושניים אין עושין" - אחד משלושת האילנות מסוגל להוציא כשיעור ככר דבלה, ואילו שניים מהם אינם מסוגלים.
"או שניים עושין ואחד אינו עושה" - שניים מהם מסוגלים ואחד אינו מסוגל.
בשני המקרים הללו הדין הוא "אין חורש אלא לצורכן" - כפי שנתבאר במשנה הקודמת, מותר לחרוש בשדה זה רק את השטח שסביב כל אילן ואילן: השטח הדרוש לאדם הקוטף את התאנים ולסל ההולך עמו.
ההגדרה "אחד עושה ככר דבלה ושניים אינם עושין" מתפרשת בשתי דרכים, על פי שתי הדרכים שנתבארו לעיל:
השיעור מתחלק בין שלושת האילנות - אחד מהם מסוגל להוציא את השליש שלו, ושניים אינם מסוגלים להוציא את השליש שלהם.
כל אחד מן האילנות צריך להוציא ככר דבלה שלמה - אחד מסוגל להוציא ככר דבלה, ושניים אינם מסוגלים.
מעשרה אילנות ומעלה:
כל האמור לעיל, שעל האילנות להיות מסוגלים להוציא את השיעור כדי להיחשב אילני פרי ראויים ולהגדיר את השדה כשדה אילן המותר בחרישה עד שבועות, נאמר דווקא "משלושה ועד תשעה" - כלומר בשדה שיש בו משלושה אילנות עד תשעה. אך "היו עשר, מעשר ולמעלה, בין עושין בין שאינן עושין - חורש כל בית סאה בשבילן": משיש עשרה אילנות ומעלה, בין שהם מסוגלים להוציא את השיעור ובין שאינם מסוגלים, מותר לחרוש את כל בית הסאה, את כל שטח השדה, בשביל האילנות הללו, מחמת עצם העובדה שיש בו עשרה אילנות.
המקור לאיסור החרישה בערב שביעית:
מכאן עוברת המשנה לעניין חדש, אף שלשונה נשמעת כהמשך לדברים הקודמים: עד כה עסקנו באיסור החרישה בערב שביעית, וכעת מבקשת המשנה לברר מהו המקור לאיסור זה. אומרת המשנה: "שנאמר: בחריש ובקציר תשבות" - פסוק זה נאמר למעשה בפרשת שבת, ולא בפרשת שמיטה, ומורה על החובה לחדול מחרישה ומקצירה.
הבנת חז"ל הייתה שאין הפסוק יכול להתייחס לשבת, שהרי בשבת כבר נאמר שאסור לעשות כל מלאכה - ומדוע ייבחרו דווקא חריש וקציר, בשעה שכל המלאכות אסורות? לפיכך דרשו חז"ל שאין הפסוק מתייחס לשבת כלל, אלא לשנת השמיטה.
ואף שהפסוק מתייחס לשמיטה, מציינת המשנה: "אין צריך לומר חריש וקציר של שמיטה" - אין צורך ללמדנו שלא לחרוש ולא לקצור בשמיטה עצמה, שהרי בכך כבר עסקו פסוקים אחרים. אלא:
"אלא חריש של ערב שמיטה שנכנס בשמיטה" - הפסוק בא ללמדנו שאסור לחרוש בערב שמיטה, מפני שחרישה זו מועילה לשמיטה.
"וקציר של שמיטה שהוא יוצא למוצאי שמיטה" - וכן שאסורה קצירת פירות שביעית היוצאת אל מוצאי שמיטה.
נמצא שיש להוסיף על השמיטה בכניסתה ובצאתה - תוספת שביעית מלפניה ומלאחריה - אף שמשניותינו אינן דנות בנקודה זו כעת.
שיטת רבי ישמעאל:
רבי ישמעאל חולק וסובר כי הפסוק מדבר בשבת, כפשוטו וכקריאתו הפשוטה. אלא שגם לשיטתו נשאלת השאלה: מה צורך יש לומר ששתי מלאכות אלו לא ייעשו בשבת, והלוא כל המלאכות אסורות בשבת? לפיכך דורש רבי ישמעאל דרשה אחרת: הפסוק מלמד השוואה בין חרישה לקצירה - "מה חריש רשות, אף קציר רשות". כשם שחרישה היא לעולם מעשה של רשות, שאין בתורה מצווה המחייבת לחרוש, כך גם כשאסרה התורה את הקצירה בשבת, לא אסרה אלא קצירה של רשות.
יוצא מכך שהפסוק בא למעט את קציר העומר: את העומר יש לקצור בליל ט"ז בניסן, כדי להביא את קרבן העומר במהלך היום שלאחריו, ואף אם חל אותו לילה בשבת - מותר לקצרו, שכן אין זה קציר רשות אלא קציר של מצווה. כשם שחריש אינו אסור אלא ברשות, כך אין הקציר אסור אלא ברשות, וממילא מותרת קצירת העומר בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בשדה שיש בו משלושה אילנות עד תשעה, אם אין כולם עומדים בשיעור ככר הדבלה - אין חורשין אלא לצורכם, את השטח שסביב כל אילן; ומעשרה אילנות ומעלה חורש את כל בית הסאה בשבילם בין שהם עושים ובין שאינם עושים. כמו כן עמדנו על המקור לאיסור החרישה בערב שביעית מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", ועל שיטת רבי ישמעאל הלומד מפסוק זה את ההשוואה בין חריש לקציר, המלמדת שקציר העומר מותר בשבת.