שביעית, פרק א', משנה ג'. במשנה הקודמת למדנו כי שלושה אילנות בבית סאה שיש בהם כדי לעשות ככר דבילה - בין כל אחד ואחד בנפרד ובין שלושתם יחד, הכול לפי הדעות שנחלקו בכך - מתירים לחרוש את השדה כולו עד חג השבועות; ואילו בלעדיהם חוזרת ההגבלה של פסח, שהוא זמן סיום החרישה בשדה תבואה.
חידושה של משנה ג':
אף שהחישוב נקבע על פי ככר דבילה, שהיא עיגול גדול של תאנים, אין הדבר מוגבל לאילני תאנה בלבד אלא מועיל אף בסוגי אילנות אחרים. המשנה עוסקת באילן סרק שאינו מוציא פירות, וכן באילן מאכל ממין אחר, וקובעת: "רואין אותן" - מתבוננים באילן ואומדים אותו כאילו היה אילן מאכל המוציא תאנים.
שני מצבים לאחר האומדן:
יש בהם כשיעור: אם באומדן זה יש בהם - שוב, בין בכל אילן לעצמו ובין בשלושתם יחד - כדי לעשות ככר דבילה שהיא שישים מנה באיטלקי, מותר לחרוש בשבילם את כל בית הסאה, ואף את השטח שמחוץ לתחומם.
אין בהם כשיעור: אם אין בהם אלא פחות מכשיעור, אין חורשים עד השבועות אלא את הנדרש לאילנות עצמם - השטח שסביב האילן, הוא החלל הדרוש למוסק התאנים ולסלו, כפי שהזכרנו לעיל. אך שאר השדה דינו כשדה תבואה, וחרישתו נפסקת כבר בפסח.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אמת המידה של ככר דבילה אינה ייחודית לאילני תאנה, אלא אומדים לפיה כל אילן - סרק או אילן מאכל ממין אחר - כאילו היה מוציא תאנים. יש בהם כשיעור - נחרש כל בית הסאה בשבילם; אין בהם כשיעור - נחרש רק צורכם של האילנות עצמם, ושאר השדה כדין שדה תבואה מפסח.