שביעית, פרק א', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו את הלכת תוספת שביעית - שאין אדם רשאי לחרוש את שדהו בסוף השנה השישית, ובשדה שיש בו אילנות מותר לחרוש רק עד חג השבועות לדעת בית הלל. עתה באה המשנה לברר מהו ההיקף המדויק של ההיתר: מה נחשב 'שדה אילן', שבו מותר לחרוש את כל השדה עד שבועות. שאלה זו נוגעת לעיקר הדין, שהרי אם אין השדה מוגדר כשדה אילן או כפרדס, הוא נחשב 'שדה הלבן' - ביטוי שמשמעותו שדה תבואה - ואותו מותר לחרוש רק עד פסח, ולא עד שבועות.
לשון המשנה:
"איזהו שדה האילן? כל שלושה אילנות לבית סאה" - שדה אילן הוא שדה שבו נמצאים שלושה אילנות בשטח של בית סאה, כלומר חמישים אמה על חמישים אמה.
"אם ראויין לעשות ככר דבילה" - אין די בעצם נוכחות האילנות, אלא נדרש שיהיו ראויים להפיק תנובה בשיעור מסוים: ככר דבילה, עיגול של תאנים דחוסות, בשיעור של שישים מנה במנה האיטלקי. כל מנה הוא מאה דינר, ואם האילנות מסוגלים להוציא עיגול דבילה בשיעור זה לפי המשקל האיטלקי - נחשב המקום פרדס.
"חורשין כל בית סאה בשבילן" - בשדה כזה מותר לחרוש את כל שטח בית הסאה בשביל אותם אילנות, עד חג השבועות.
פחות מכאן:
"פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלוא האורה וסלו חוצה לו" - אם אין בשדה אותה כמות אילנות, או שאין הם מוציאים אותו שיעור של דבלים, מצטמצם ההיתר לשטח שסביב האילן הבודד בלבד: מקומו של האורה - זה הקוטף את התאנים, הנקרא 'אורה' - וסלו הנמצא מחוץ לאילן. אזור זה בלבד מותר בחרישה עד שבועות, ואילו שאר השדה נידון כשדה הלבן, ככל שדה תבואה, שאין חורשים אותו אלא עד פסח.
דיוק בשיעור שישים המנה:
נחלקו המפרשים בהבנת השיעור: יש שביארו שכל אחד משלושת האילנות שבבית סאה צריך להיות מסוגל להוציא ככר דבילה של שישים מנה, ויש שביארו שהכוונה לשלושת האילנות יחד, ודי בכך שכל אילן יוציא שליש משישים מנה.
לסיכום: משנה זו מגדירה מהו שדה אילן שבו חל ההיתר לחרוש את כל השטח עד שבועות - שלושה אילנות בבית סאה הראויים להוציא ככר דבילה של שישים מנה. בהיעדר שיעור זה, ההיתר מצטמצם למקום האורה וסלו סביב האילן, ושאר השדה נידון כשדה הלבן שאין חורשים אותו אלא עד פסח.