שבת, פרק ו', משנה י'. משנה זו ממשיכה את עניינה של המשנה הקודמת, ועוסקת ביציאה לרשות הרבים עם חפצים שתפקידם לשמש כקמע וכמין סגולה.
שלושת הדברים שמותר לצאת בהם:
"ביצת חרגול" - חרגול הוא ממיני הארבה, וביצתו דבר קטן ביותר. היו משתמשים בה כרפואה לכאב אוזניים, וככל הנראה היו מניחים אותה באוזן.
"שן של חולדה" - מי שסבל מנדודי שינה, היו מניחים עליו שן של חולדה מתה; ומי שסבל מריבוי שינה, היו מניחים עליו שן של חולדה חיה.
"מסמר מן הצלוב" - מסמר שניטל ממי שנצלב. היו תולים אותו על צוואר האדם כרפואה לזיהום או לנפיחות שנוצרה מחמת פציעה, וכן לסוגי קדחת שונים, ומותר להשתמש בו אף בשבת.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים:
כל אלו הותרו "משום רפואה" - כשהם נעשים לצורך רפואי, ואלו "דברי רבי מאיר". אולם "וחכמים אומרים: אף בחול אסור, משום דרכי האמורי" - לדעתם אין לצאת בדברים אלו, ואף אין להשתמש בהם כלל, אפילו בימות החול.
מהם 'דרכי האמורי'?
מונח זה מקביל לאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו". הפסוק מורה שאין לאדם ללכת בדרכי עבודה זרה של האומות, וכל דבר שאין מבינים סיבה הגיונית מאחוריו עלול ליפול לקטגוריה זו.
גדר ההיתר - רפואה מוחזקת:
אולם הגמרא קובעת כי דבר שהוחזק כרפואה, כדרך מקובלת לצורך רפואי, אין בו חשש של דרכי האמורי. והרמב"ם מבאר: כל עוד הרופאים אומרים שהדבר מועיל, אין הוא נכנס לגדר דרכי האמורי, ולפיכך הדבר מותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דברים שמותר לצאת בהם לרשות הרבים משום רפואה - ביצת חרגול, שן של חולדה ומסמר מן הצלוב - לדעת רבי מאיר; וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי. עמדנו על משמעות 'דרכי האמורי' כאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו", ועל הכלל שדבר שהוחזק כרפואה, ושהרופאים מעידים על תועלתו, אינו בכלל דרכי האמורי ומותר בשימוש.