שבת, פרק ו', משנה ט'. המשנה עוסקת בדברים שמותר לצאת בהם בשבת, ובכללם דינם של הבנים ושל בני המלכים.
"הבנים יוצאין בקשרים":
למה מתייחסים אותם קשרים? הגמרא מבארת כי מדובר בילד שאחזו געגועים עזים לאביו והוא קשור אליו קשר חזק. כדי לסייע לו להתגבר על כך, היו נוטלים את רצועת הנעל הימנית של האב וקושרים אותה בנעלו השמאלית של הילד, וסגולה זו הועילה לו להתגבר על קשרו העז לאביו. לפיכך מותר לצאת עם קשר זה בשבת, ואין הדבר נחשב כנשיאת משא.
"ובני מלכים בזוגין":
בני המלכים, הנסיכים, רשאים לצאת ב'זוגין' - פעמונים הנארגים בתוך בגדיהם. התפארת ישראל מבאר כי מדובר בפעמונים שאין בהם ענבל, ועל כן אינם משמיעים קול כלל. אף שהם בגדר תוספת חומר על הבגד, הרי הם נחשבים לנוי ולקישוט, ומותר לצאת בהם.
"וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה":
המשנה מבהירה כי אף שנקטה בלשון בני מלכים, הדין אמור בכל אדם. חכמים נקטו במצוי: בדרך כלל היו אלה הנסיכים שבבגדיהם היו דברים כאלה, ואילו אצל האדם הפשוט לא היה הדבר מצוי - אך אם היו לו, מותר אף לו לצאת בהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני היתרים ליציאה בשבת - קשר רצועת נעלו הימנית של האב בנעלו השמאלית של הבן, המשמש סגולה לגעגועיו, ופעמוני הנוי שאין בהם ענבל הנתונים בבגד. ולמדנו עוד כי הנקיטה בלשון "בני מלכים" אינה מצמצמת את ההיתר, שכן דברו חכמים בהווה, וההיתר אמור בכל אדם.