שבת, פרק א', משנה ט'. משנה זו דנה במקרה מסוים שבו נהגו להחמיר כבית שמאי.
מנהגו של בית אבא:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: "נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלושה ימים קודם לשבת" - כלים לבנים נזקקים לניקוי רב ומשמעותי כדי שיוכלו להתלבן שוב, ועל כן הקפידו בבית אביו למסרם לכובס הנכרי שלושה ימים לפני השבת לכל הפחות, כדי לוודא שתהליך הכיבוס יוכל להסתיים קודם השבת. בכך נהגו כבית שמאי והחמירו כשיטתם.
"ושווין אלו ואלו":
המשנה ממשיכה וקובעת כי בנקודה זו שווים בית שמאי ובית הלל, ששניהם מודים שמותר "שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת":
"קורות בית הבד" - הקורות המשמשות לכבישת הזיתים בבית הבד.
"עיגולי הגת" - המשקולות העגולות שהיו מניחים על גבי הענבים בגת.
מותר להניחם במקומם מערב שבת ולהניח למלאכתם להימשך והולכת בשבת. אף שלכאורה מדובר במלאכה אסורה הנמשכת בשבת - דבר שלשיטת בית שמאי אמור להוות בעיה - מודים אף בית שמאי שבמקרים אלו הדבר מותר.
טעם ההיתר:
הזיתים והענבים כבר נדרכו ונסחטו במידה מסוימת קודם שהונחו במקומות אלו לצורך התהליך. לפיכך כל נוזל נוסף היוצא מהם מחמת שהייתם בבית הבד או בגת אינו נחשב אלא מלאכה דרבנן ולא מלאכה מדאורייתא. המלאכה מן התורה כבר נעשתה לפני השבת, ומשעה שנדרכו בתחילה, כל היוצא מהם לאחר מכן אינו אלא מדרבנן. משום כך הדבר הותר אף לשיטת בית שמאי, שכן הפעולה הנמשכת בשבת אסורה מדרבנן בלבד, ומותר להניח לסחיטה להימשך בשבת.