שבת, פרק ו', משנה ח'. המשנה עוסקת בקיטע - מי שנקטעה רגלו - היוצא בשבת בתותבת שלו. אף בעת העתיקה היו תותבות שנועדו לאפשר הליכה עליהן, והן היו מחוברות לגדם הרגל. לדעת רבי מאיר מותר לו לצאת בה, שכן היא נחשבת כנעלו ממש - נעל גדולה במיוחד. רבי יוסי אוסר.
שתי דרכים בהבנת דעת רבי יוסי:
אף שיש בידו מכשיר תותב, הוא יוצא גם בקביים, והתותבת אינה אלא למטרות אסתטיות. אין הוא נשען עליה ממש, ולפיכך אין היא נחשבת כנעלו כפי שראה זאת רבי מאיר.
יש המבינים שלדעת רבי יוסי אכן דינה כנעלו, אלא שקיים חשש שמא יסירה ויטלטלנה ארבע אמות.
דין הטומאה בתותבת:
אם יש במכשיר התותב בית קיבול, שבו היו מניחים חומר רך כדי שיהיה נוח יותר לגדם הרגל - יש לו דין של בית קיבול והוא מקבל טומאה. אך אם אין בו בית קיבול, הרי הוא כחתיכת עץ פשוטה ואינו מקבל טומאה. ראוי לדייק: בית הקיבול נחשב ככזה מחמת החומר הרך המונח בתוכו, ולא מחמת הרגל הנכנסת לתוכו.
הטעם לכך: בית קיבול צריך להיות מסוגל לשאת דבר מה, כדרך שנמשל בתורה לשק. כשם שהשק נושא את הפריט המונח בתוכו, כך נדרש בבית הקיבול. ואילו התותבת אינה נושאת את הרגל, אלא אדרבה - הרגל היא הנושאת את התותבת. לפיכך אין כניסת הרגל לתוכה עושה אותה בית קיבול, מה שאין כן החומר המונח בתוכה.
סמוכות הקיטע:
ממשיכה המשנה ושואלת מהן הסמוכות של קיטע. פעמים שאדם מאבד את שתי רגליו והוא מהלך על ברכיו, והיו עושים לו מעין תמיכות, מעור או מעץ, לשארית רגליו, שיוכל להישען עליהן. פריטים אלו טמאים במדרס אם היה זב, שכן דינם כנעל בעניין זה: כשם שהנעל נטמאת מחמת ההליכה עליה, אף אלו ראויים לדריכה ולהליכה, ולפיכך נטמאים במדרס.
"ויוצין בהן בשבת" - מותר לו לצאת בסמוכות הללו בשבת. "ולא נכנסין בהן בעזרה" - ואף על פי שנחשבות הן כנעליים, ואין נכנסים בנעליים לעזרת בית המקדש, באלו כן הותרה הכניסה לעזרה, שכן אינן נחשבות נעליים במובן זה.
"כסא וסמכא שלו":
פעמים שהיו עושים לקטוע הרגליים מעין כיסא או שרפרף קטן המחובר אליו, כדי שיוכל לדחוף את עצמו קדימה עליו תוך שהוא נשען על ידיו. ויש עמו גם הסמוכות שהוזכרו לעיל, כך שהוא נשען במידת מה אף על רגליו ולא על הכיסא שתחתיו בלבד. ובדינם:
"טמא מדרס" - גם הכיסא וגם הסמוכות טמאים מדרס אם היה זב.
"ואין יוצאין בהן בשבת" - אין יוצאים בהם בשבת, לפי שאינם מחוברים היטב לגופו וניתן להסירם.
"ואין נכנסין בהן בעזרה" - ובד בבד אין נכנסים בהם לבית המקדש, שכן מבחינה זו אנו מחשיבים אותם כנעלו, ואינם מותרים בבית המקדש.
"עינקטמין":
לסיום נוקטת המשנה בעניין ה"עינקטמין", שאינו קשור לקטועי רגליים: מקל שהיה עשוי בצורת חמור, והליצנים היו נושאים אותו על כתפיהם ועושים בו מיני דברי קומדיה. דינו טהור, שכן אינו נחשב כלי ממש. "ואין יוצאין בהן" - ואין יוצאים בהם בשבת, לפי שאינם אלא משוי, משא לכל דבר, ואין נושאים אותו בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בקיטע היוצא בתותבתו, ושתי הדרכים בהבנת דעת רבי יוסי; את דין הטומאה בתותבת התלוי בבית קיבול לחומר הרך, והטעם שאין הרגל עצמה עושה אותה בית קיבול; את דין הסמוכות - טמאות מדרס, יוצאים בהן בשבת ונכנסים בהן לעזרה; את דין הכיסא והסמוכות - טמאים מדרס, אך אין יוצאים בהם בשבת ואין נכנסים בהם לעזרה; ואת דין העינקטמין - טהורים, ואין יוצאים בהם בשבת מפני שהם משוי.