שבת, פרק כירה, משנה ח'. המשנה עוסקת בשאלת ההנאה ממלאכה שעשה נכרי בשבת: מתי רשאי ישראל ליהנות ממנה, ומתי הדבר אסור. המשנה מונה שלושה מקרים, וכולם נשענים על אותו עיקרון: הכול תלוי בשאלה לצורך מי נעשתה המלאכה.
שלושת המקרים שבמשנה:
"נכרי שהדליק את הנר - משתמש לאורו ישראל" - נכרי שהדליק נר או להבה בשבת, וההנחה היא שהדליקו לצורך עצמו, רשאי ישראל להשתמש לאורו. "ואם בשביל ישראל - אסור" - אם הדליק את הנר בכוונה שהיהודי ישתמש בו, הדבר אסור.
"מילא מים להשקות בהמתו - משקה אחריו ישראל" - נכרי הממלא מים מן הבור או מן הבאר, שהם רשות היחיד, ומוציאם לרשות הרבים כדי להשקות את בהמתו שלו, רשאי ישראל להשתמש במים הנותרים אחריו. "ואם בשביל ישראל - אסור".
"עשה גוי כבש לירד בו - יורד אחריו ישראל" - ישראל וגוי המצויים יחד בספינה, וכדי לרדת ממנה נדרש כבש, אותו לוח משופע היורד אל היבשה. אם עשה הגוי בשבת כבש לצורך ירידתו שלו, רשאי ישראל לרדת אחריו. "ואם בשביל ישראל - אסור".
הבחנת הגמרא בין המקרים:
הגמרא מבהירה כי היתר המים נאמר דווקא כאשר אין לגוי היכרות עם הישראל; אך אם הוא מכירו, הדבר אסור, משום שחוששים שמא ימלא מים נוספים לצורכו של הישראל. לעומת זאת, במקרה של הנר ושל הכבש מדובר במצב של הכול או לא כלום, שאין בו אפשרות של תוספת עבור הישראל, ולפיכך אין נפקא מינה אם הגוי מכיר את הישראל אם לאו.
המעשה ברבן גמליאל והזקנים:
המשנה מביאה מעשה שהיה: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ועשה גוי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל והזקנים". הגוי עשה את הכבש לצורך עצמו, ורבן גמליאל והזקנים ירדו אחריו על פי ההלכה שבמשנתנו.
התוספתא מבארת כי מדובר בספינה שהגיעה לנמל בערב שבת, קודם כניסת השבת. שהרי ספינה המגיעה בשבת עצמה - אין יורדים ממנה אל היבשה; ורק משום שהגיעה קודם השבת, הותרה להם הירידה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים של מלאכת גוי בשבת - הדלקת נר, מילוי מים ועשיית כבש - שבכולם ההיתר תלוי בכך שהגוי עשה את המלאכה לצורך עצמו, ואילו כשעשאה בשביל ישראל, אסור. עוד עמדנו על הבחנת הגמרא בין מילוי המים, שבו יש חשש להוספה כשהגוי מכיר את הישראל, לבין הנר והכבש שהם מצב של הכול או לא כלום, ועל המעשה ברבן גמליאל והזקנים שירדו בכבש, כפי שביארה התוספתא שהספינה הגיעה עוד קודם כניסת השבת.