שבת, פרק י"ג, משנה ז' - המשנה האחרונה העוסקת במלאכת צידה. עניינה של המשנה במקרה שנידון במשנה הקודמת: צבי שנכנס מעצמו אל תוך הבית, שאינו נחשב ניצוד עד שנסגרת הדלת או עד שנחסם הפתח. כאן אין החסימה נעשית בדלת, אלא באדם היושב בפתח וחוסם אותו בגופו, באופן שאין הצבי יכול לצאת.
המקרה הראשון - פתח שאין אדם אחד ממלאו:
מדובר בפתח גדול, שגופו של אדם אחד אינו מספיק כדי לחסמו, ועדיין יכול הצבי לצאת. בא אדם שני והתיישב לצד הראשון, ובכך נתמלא הפתח ושוב אין הצבי יכול לצאת. הדין הוא שהשני חייב: הראשון לא צד את הצבי, שהרי בשעת ישיבתו עדיין היה הצבי יכול לצאת, ואילו השני, שהשלים את חסימת הפתח, הוא החייב על הצידה.
המקרה השני - הראשון מילא את הפתח:
הראשון ישב בפתח ומילא אותו כולו, ואחריו בא השני והתיישב לצידו. במקרה זה כבר צד הראשון את הצבי במעשהו. ואף אם עמד הראשון והלך לו, והשני הוא הממשיך לשמור על החסימה, זהו הדין:
הראשון חייב: הוא זה שמילא את הפתח מלכתחילה, ובמעשה זה נעשתה הצידה, ואף שקם והלך לו נשארת החיוב עליו.
השני פטור: הוא לא צד את הצבי כלל. כל שעשה היה להמשיך לשבת במקומו, והצבי נותר במצב שבו כבר היה - צוד ועומד.
"למה הדבר דומה?":
המשנה מדמה זאת לנועל את ביתו כדי לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. הר"ן מבאר את סוף המשנה: הצבי כבר לכוד והדלת כבר סגורה, וכל שעשה הנועל אינו אלא שמירה נוספת, שמירה יתרה - ואין כאן מעשה צידה חדש.
לסיכום: למדנו שני מקרים של חסימת פתח בגוף האדם: בפתח שאין אדם אחד ממלאו - השני, המשלים את החסימה, הוא החייב; ובפתח שהראשון מילאו כולו - הראשון חייב אף אם עמד והלך לו, והשני פטור. וזהו הדין העולה מן הדימוי שבסוף המשנה: הפתח כבר היה חסום, והיושב אינו אלא ממשיך מצב קיים, ולפיכך פטור, שכן הצידה כבר התרחשה קודם לכן.