משנה ז' בפרק ט' במסכת שבת עוסקת בשיעורי ההוצאה בשבת: מהי הכמות שבהוצאתה מתחייב האדם, ומה דינם של מינים רבים המוצאים יחדיו בכלי אחד.
קופת הרוכלין:
"המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת" - הרוכלים היו סוחרי בשמים ותמרוקים, ובקופתם היו מונחים מינים רבים ופריטים מסוגים שונים. אף על פי כן, המוציא את הקופה בשבת אינו חייב אלא חטאת אחת בלבד, שכן הקופה עצמה מצרפת את כל שבתוכה להוצאה אחת.
זרעוני גינה:
המוציא זרעים שדרכם להיזרע בגינה חייב אף בפחות מכגרוגרת. שיעור הגרוגרת (תאנה מיובשת) הוא השיעור הקבוע להוצאת אוכלין, אך זרעים אלו אינם מיועדים לאכילה אלא לזריעה, ולפיכך אין חשיבותם נמדדת בשיעור של אוכל אלא בפחות מכך.
ואלו שיעוריהם:
"רבי יהודה בן בתירא אומר: חמישה" - די בהוצאת חמישה זרעים כדי שתיחשב הוצאה של דבר חשוב.
"זרע קישואין - שניים" - די בשני זרעים בלבד.
"זרע דלועין - שניים" - ובכלל זה מינים שונים של דלועים.
"זרע פול המצרי - שניים".
שיעורי החגבים:
"חגב חי טהור - כל שהוא" - חגב כשר חי, בכל גודל שהוא, נחשב חשוב דיו לחייב על הוצאתו בשבת, משום שהיו נותנים אותו לילד לשחק בו.
"מת - כגרוגרת" - משמת החגב, דינו כאוכל, ולפיכך שיעורו כגרוגרת. חגבים היו נאכלים לאחר מיתתם ולא בעודם חיים, וחגב אינו טעון שחיטה - ומשמת הרי הוא מאכל כשר, ושיעורו כשיעור אוכלין.
"ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה - כל שהוא, שמצניעין אותה לרפואה" - מין מסוים של חגב, ששיעורו בכל שהוא בין בחייו ובין במותו, משום שהיו מצניעים אותו ושומרים אותו לצורכי רפואה. זה היה ייעודו.
מחלוקת רבי יהודה ותנא קמא בחגב טמא:
"רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו" - אף חגב שאינו כשר, בעודו חי, שיעורו בכל שהוא, שכן היו מצניעים אותו כדי שילד ישחק בו.
תנא קמא, לעומת זאת, אינו מתיר לתת לילד לשחק אלא בחגב טהור חי, מחשש שמא ימות החגב הטמא ויבוא הקטן לאוכלו, והרי אינו כשר. רבי יהודה חולק ואינו חושש לכך, ולדעתו ניתן לתת לקטן לשחק אף בחגב טמא בעודו חי - ומשום כך שיעורו של חגב טמא חי אף הוא בכל שהוא.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקופה מצרפת את כל המינים שבתוכה לחיוב חטאת אחת; כי זרעוני גינה, שאינם עומדים לאכילה, שיעורם בפחות מכגרוגרת ובמניין זרעים מועט; וכי שיעורי החגבים נקבעים לפי ייעודם - חגב חי המשמש למשחק וציפורת כרמים המשמשת לרפואה שיעורם בכל שהוא, ואילו חגב מת, שדינו כאוכל, שיעורו כגרוגרת. בכך נחלקו רבי יהודה ותנא קמא אם אף חגב טמא חי ניתן לקטן לשחק בו.