לפנינו משנה ז' בפרק א' במסכת שבת. במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל, ואין המחלוקת עוסקת בשביתת כלים כבמשניות הקודמות, אלא ברעיון הדומה לה.
דברי בית שמאי:
"בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנוכרי, ואין טוענין עמו, ואין מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב" - שלושה דברים נאסרו כאן בערב שבת:
"אין מוכרין לנוכרי" - אין למכור חפץ לנוכרי.
"ואין טוענין עמו" - אין להעמיס עמו משא על גבי חמור.
"ואין מגביהין עליו" - אין לסייע בידו להניח את המשא על גבו שלו.
"אלא כדי שיגיע למקום קרוב" - כל זאת אמור אלא אם כן יעדו של הנוכרי קרוב, באופן שיוכל להגיע אליו קודם כניסת השבת.
טעם האיסור הוא מפני מראית העין: אם ייצא הנוכרי לדרך ארוכה, ייראה בעיני הרואים כאילו הוא נוטל את החפץ בשליחותו של היהודי ונושא אותו עבורו בשבת. זהו החשש שחששו לו בית שמאי.
דברי בית הלל:
"ובית הלל מתירין" - בית הלל התירו למכור את החפץ לנוכרי בערב שבת, לטעון עמו את החמור ולהניח את המשא על גבו, ואפילו כאשר מדובר במקום רחוק שלא יגיע אליו עד שתחשך.
אולם אף לשיטת בית הלל מציינת הגמרא, שעל הנוכרי לצאת מביתו של היהודי קודם כניסת השבת, שאם לא כן נראה הדבר כאילו נמכר לו החפץ בשבת עצמה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בשלושה מעשים הנעשים עם נוכרי בערב שבת - מכירה, טעינה עמו והגבהת משא עליו. בית שמאי אוסרים מחשש מראית העין, שייראה כאילו הנוכרי נושא את המשא בשליחות היהודי בשבת, ומתירים רק כשהמקום קרוב ובידו להגיע אליו לפני שבת. בית הלל מתירים אף למקום רחוק, ובלבד שיצא הנוכרי מבית היהודי קודם כניסת השבת.