שבת, משנה ז. המשנה ממשיכה לדון בשיעורו של חרס - שבר של כלי חרס - ובגודל המינימלי שבו נחשב השבר לדבר בעל שימוש, ובכך נחלקו התנאים.
שלוש דעות בשיעור החרס:
רבי יהודה: שיעורו כדי ליתנו בין קורה לחברתה. כאשר מניחים קורות עץ גדולות זו על גבי זו ונותר רווח ביניהן, היו נוהגים להניח ביניהן שברי חרס כדי למנוע מן העץ להתעקם. זהו השימוש שעל פיו נקבע השיעור.
רבי מאיר: שיעורו כדי לחתות בו את האור - שיהיה גדול דיו לשמש כמחתה לגחלים לוהטות.
רבי יוסי: שיעורו כדי לקבל בו רביעית הלוג של נוזל או של מים.
הראיה מן הפסוק:
רבי מאיר מבקש לסייע לשיטתו, שדי בכך שיוכל לחתות בו גחלת. אף על פי שאין ראיה גמורה לדבר, יש רמז לדבר מן הפסוק העוסק בנבואת פורענות, שלא יימצאו בידי האנשים אפילו שברי חרס קטנים: "לא יימצא בין שבריו... שבר שיהיה בו כדי לחתות ממקום שרוף". הרי שחתיכת חרס פונקציונלית מוגדרת בכך שאפשר לחתות בה גחלים.
השיב לו רבי יוסי, שאמר כי די בבית קיבול של רביעית: וכי משם ראיה? הרי אותו פסוק עצמו ממשיך ואומר "ולחשוף מים מגבא" - ומכאן שתפקידו של החרס יכול להיות אף קבלת מים והחזקתם. ומאחר שהכמות הרגילה של מים היא רביעית, הרי זו ראיה שקולה בדיוק לשיטתו, ששיעורו של שבר החרס הוא כדי שיוכל להכיל רביעית מים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בשיעורו של שבר חרס: רבי יהודה נקט בשיעור הנתינה בין קורה לחברתה, רבי מאיר בשיעור החתייה בגחלים, ורבי יוסי בשיעור קבלת רביעית. שני התנאים האחרונים נסמכו על אותו פסוק עצמו - רבי מאיר על רישא ("לחתות") ורבי יוסי על סיפא ("לחשוף מים מגבא") - כל אחד כרמז לשיטתו.