אנו ממשיכים במסכת שבת, פרק י"ג, משנה ו', בהמשך לעיסוקנו במלאכת צידה.
"צבי שנכנס לבית":
המשנה עוסקת בצבי שנכנס לבית מאליו, ולא נצוד לתוכו בידי אדם. כל עוד הדלת פתוחה אין כאן צידה, ומשום כך הצידה מתבצעת בסגירת הדלת בפניו: סגירת הדלת היא הפעולה הנחשבת כצידת הצבי.
שלושת המקרים שבמשנה:
"ונעל אחד בפניו" - יחיד שנעל את הדלת בפני הצבי, בין בסגירת הדלת ובין בחסימת הפתח בגופו, חייב על פעולה זו.
"נעלו שניים" - שניים שנעלו את הדלת יחד, במקום שכל אחד מהם היה יכול לנעול בעצמו (כגון סגירת דלת רגילה), פטורים. זאת מכוח הכלל של 'שניים שעשאוה': כאשר שני בני אדם עושים יחד מלאכה שכל אחד מהם יכול היה לעשותה לבדו, שניהם פטורים.
"לא יכול אחד לנעול ונעלו שניים - חייבין" - בדלת כבדה במיוחד, הדורשת שני בני אדם לסגירתה, ואדם אחד לא היה יכול לנעול בעצמו, ושניים נעלוה יחד בהצלחה - שניהם חייבים.
טעם החילוק: הפטור של 'שניים שעשאוה' נאמר דווקא כאשר לא הוצרכו זה לזה וכל אחד יכול היה לפעול בנפרד. אך מלאכה שמעצם טבעה דורשת שני בני אדם לביצועה, העושים אותה יחד חייבים.
"ורבי שמעון פוטר":
רבי שמעון חולק ופוטר אף במקרה זה. שיטתו בכל דיני שבת היא ששניים שעשו מלאכה יחד פטורים, ואפילו כאשר לא היו יכולים לעשותה כל אחד בנפרד; עצם היות המלאכה נעשית בידי שניים גורמת לפטור.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי צבי שנכנס לבית מעצמו נצוד בנעילת הדלת בפניו: יחיד הנועל חייב; שניים שנעלו במקום שכל אחד יכול לבדו פטורים מדין 'שניים שעשאוה'; ואילו בדלת שאין אחד יכול לנועלה, שניים שנעלוה חייבים - ולדעת רבי שמעון פטורים אף בזה.