שבת, פרק ב', משנה ו'. במעין סטייה מהלכות הדלקת נרות שבת, עוסקת משנה זו בשלוש המצוות שהאישה אחראית עליהן במיוחד, ובעונש הצפוי כאשר אין הן מתקיימות כראוי.
לשון המשנה: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן" - בשל שלושה חטאים נתונות הנשים בסכנת מוות בשעת הלידה.
מדוע דווקא בשעת הלידה? הלידה היא אירוע הכרוך בסכנה לחיי אדם, ובכל עת שאדם נתון בסכנה דנים אותו למעלה והוא נזקק למידה מסוימת של זכויות. כאשר הוא אשם בעבירות מסוימות, זהו הזמן שבו הוא עלול, חס ושלום, להידון לרעה ולא לזכות לצאת מן המצב המסוכן.
ואלו הן שלוש העבירות - "על שאינן זהירות":
"בנידה" - הלכות נידה.
"ובחלה" - הפרשת חלה מן העיסה.
"ובהדלקת הנר" - הדלקת נרות שבת.
טעם הדבר בגמרא:
מביאה הגמרא שהקדוש ברוך הוא אומר: הכנסתי דם בתוככם, וציוויתי אתכם על הלכות נידה הקשורות בדם; קראתי לכם ראשית, ובלשון זו נצטוויתם על נטילת החלק הראשון של הבצק, כלשון התורה "ראשית עריסותיכם"; והכנסתי בכם נשמה הקרויה נר, ולפיכך נתתי לכם ציווי על הנרות.
ולכן: אם תשמרו על מצוות אלו - מה טוב; ואם לאו - הריני נוטל מכם את שלושת הדברים הללו עצמם: את הדם שבתוככם המחיה אתכם, את היותכם ראשית, ואת הנר, שהוא נשמת האדם, שנמשלה לנר.
אף המדרש בבראשית רבה מבאר כי שלוש מצוות אלו הן רמז לחוה, שאכלה מן העץ ונתנה לבעלה לאכול, ובכך:
אדם הראשון, הנחשב חלתו של עולם - הדבר הראשון שניטל מן האדמה - אבד, ונמצאת החלה אובדת.
נרו של עולם כבה.
הוכנס המוות לעולם ונשפך דמו.
ומטעם זה ניתנו לה מצוות אלו.
רש"י מוסיף ומסביר כי מאחר שאלו דברים שהאישה ממונה עליהם בדרך כלל, היא האחראית עליהם, וככזו היא נתבעת לוודא שמצוות אלו נשמרות כראוי.
הערת רבי עקיבא איגר:
רבי עקיבא איגר מציין על משנה זו בשם ה'שושנים לדוד', שמצינו בתיקוני הזוהר עניין שגם הבעל ישתתף בהכנת הנרות: עליו להכין את הנרות עבור האישה, והיא זו המדליקה, אך ההכנה נעשית על ידו.
בכך מבאר ה'שושנים לדוד' את דיוק לשון המשנה: בשתי המצוות הראשונות נקטה המשנה "בנידה" ו"בחלה" סתם, ואילו במצווה השלישית לא אמרה "בנר" אלא "בהדלקת הנר" - ללמדנו שאחריותה היא על עצם ההדלקה בלבד, ואילו שאר חלקי הנר אינם בהכרח באחריותה, אלא באחריות בעלה.