שבת, פרק ו', משנה ו'. המשנה מונה כמה דברים שמותר לאדם לצאת בהם בשבת, אף שאין הם נחשבים לתכשיט או לקישוט כרגיל.
היוצא בסלע שעל המכה:
אדם רשאי לצאת בשבת עם מטבע - סלע - המונח על גבי המכה. מכה זו ממוקמת בכף הרגל, שהוא מקום גרוע במיוחד למכה או לפצע, מפני שקשה לה מאוד להתרפא שם. כדי להגן על המכה מהחמרה נהגו לקשור עליה מטבע, שיגן עליה ויאפשר לה להתרפא, ולפיכך מותר לצאת עמו בשבת.
הבנות הקטנות:
המשנה ממשיכה ואומרת שהבנות הקטנות, כלומר הילדות, יוצאות בחוטים ואף בחתיכות עץ קטנות שבאוזניהן. היו נוקבים את אוזניהן, והן היו צעירות מכדי לענוד עגילים ממתכת יקרה; וכדי לשמור על הנקבים פתוחים נהגו להשחיל בהם חוט או חתיכת עץ קטנה כעין קיסם. אף שאין זה תכשיט או קישוט כפי שנהוג להחשיבו, מותר להן לצאת בו בשבת.
ערביות ומדיות:
המשנה עוברת עתה לדבר בשתי לאומיות שונות. הנשים הערביות - ואין הכוונה לנשים ערביות, אלא לנשים יהודיות המתגוררות באזורים ערביים - יוצאות כשראשן ופניהן מכוסים, כעין הבורקה של ימינו. הן יכולות לצאת עטופות באופן זה, ואין הדבר נחשב למשא ולנטל של נשיאה.
ואותן נשים ממדינה הנקראת מדי יוצאות פרופות. 'פריפה' היא שיטה לרכיסת הבגד, החולצה או השמלה:
בקצה האחד הייתה רצועה, שמילאה את תפקידה של לולאת הכפתור.
ובקצה השני של הבגד היו קושרות אבן קטנה או אגוז בקליפתו, וזה שימש ככפתור, כדי לוודא שהבגד לא ייפול.
"אלא שדיברו חכמים בהווה":
בסופה מעירה המשנה כי כל אדם רשאי לצאת בבגד מסוג זה, בין בעיטוף כעין הבורקה ובין בפריפה בכפתור. העובדה שחכמים ייחסו זאת דווקא לערביות ולמדיות אינה אלא משום שכך היה מצוי: חכמים דיברו בהווה, בדרכים המקובלות באותם אזורים בעולם. שם היה המקום שבו נהגו הנשים להתעטף, ובאזורים אחרים נהגו בשיטת הפריפה. אך לכל אישה מותר לצאת בדרך זו בשבת.