משנה ו' בפרק ח' במסכת שבת ממשיכה לעסוק בשיעורי ההוצאה בשבת: מהי הכמות המזערית של כל חומר וחומר שיש בה חשיבות ומחייבת את המוציא מרשות לרשות.
שיעורי ההוצאה שבמשנה:
"עצם, כדי לעשות תרווד" - שיעור העצם הוא בגודל המספיק לעשות ממנה כף. רבי יהודה חולק ומקל בשיעור: "כדי לעשות ממנו חף" - אף אם אין בה אלא כדי לעשות ממנה את השן שמשתמשים בה במנעול או במפתח, די בכך לחיוב.
"זכוכית, כדי לגרור בו ראש הכרכר" - שיעורו של שבר זכוכית הוא בכמות המספיקה לגרד בה את ראש הכרכר. הכרכר הוא הבוכיָר (shuttle), שהיו רגילים להשתמש בו בתהליך האריגה כדי להעביר את החוטים לרוחב הנול, ומפעם לפעם נזקקו לגרד את ראשו. הכמות המספיקה לגירוד זה - היא שיעור ההוצאה.
"צרור, כדי לזרוק בעוף" - אבן או חלוק אבן, שיעורם בגודל המספיק לזרוק על ציפור ולהבריחה. כגון ציפורים האוכלות את זרעי היבול, שזורקים לעברן דבר מה כדי שיזוזו משם.
"רבי אליעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה":
רבי אליעזר בר יעקב חולק על התנא קמא וקובע שיעור גדול יותר. אבן הראויה לזריקה על ציפור קטנה בהרבה מן האבן הנדרשת לזריקה על בהמה, ולדעתו אין בשיעור זה חשיבות. נדרשת אבן גדולה דיה כדי לזרוק בבהמה, חיה גדולה, ולהניסה ממקומה.
טעם מחלוקתו: ציפור נבהלת ובורחת אף בלא שזורקים עליה דבר, ולפיכך אין בגודל זה שיעור מספק. לעומתה, בהמה אינה זזה ממקומה אלא אם כן זורקים עליה משהו, ועל כן דווקא אבן הראויה לזריקה בבהמה נחשבת חשובה לעניין ההוצאה.
לסיכום: במשנה זו נמנו שלושה שיעורי הוצאה - עצם כדי לעשות תרווד (ולרבי יהודה, כדי לעשות חף), זכוכית כדי לגרור בה את ראש הכרכר, וצרור כדי לזרוק בעוף - ולמדנו את מחלוקת רבי אליעזר בר יעקב, המצריך בצרור שיעור הראוי לזריקה בבהמה.