שבת, פרק י"ז, משנה ו'. המשנה עוסקת בשני כלים המשמשים לשאיבת מים, ובשאלה מתי מותר להשתמש בהם בשבת אף שצורף אליהם דבר שהוא מוקצה.
"האבן שבקרויה":
'קרויה' היא דלעת מיובשת, שהיו משתמשים בה לעיתים ככלי קטן לשאיבת מים מבור או מבאר. מכיוון שהדלעת היבשה קלה במשקלה, אין היא שוקעת מאליה במים, ולפיכך היו נותנים בתוכה אבן שתשמש כמשקולת.
בכגון זה קובעת המשנה שני מצבים:
"אם ממלאין בה ואינה נופלת - ממלאין בה" - כאשר האבן קשורה ומהודקת היטב, עד שאינה נופלת בשעת המילוי, מותר למלא בה מים בשבת.
"ואם לאו - אין ממלאין בה" - כאשר האבן רופפת ועלולה ליפול, אין ממלאין בה בשבת.
טעם ההבחנה - דין מוקצה ובסיס:
האבן מוקצה היא, ומחמתה נאסר טלטולה של הקרויה כולה. ואף אם תיפול האבן בשבת - עדיין אסור, שכן הקרויה נעשתה בסיס לאבן, כלומר מחזיק עבורה, ולפיכך היא מקבלת את דינה: האבן מוקצה, ואף הקרויה מוקצה, משום שהאבן הונחה בה בכוונה תחילה כדי לשמש משקולת. אולם כאשר האבן קשורה היטב עד שאינה נופלת, הרי היא בטלה ונעשית טפלה לקרויה, ומותר לטלטל את הקרויה בשבת.
"וזמורה שהיא קשורה בטפיח":
'זמורה' היא ענף של גפן, המשמש כעין חבל, והיא קשורה ב'טפיח' - כלי חרס קטן ששואבים בו מים ממעיין או מבאר. במקרה זה ממלאין בה בשבת, ומותר להוריד את הכלי אל המים באמצעות הזמורה.
הטעם: הזמורה בטלה ונחשבת טפלה לטפיח שמשתמשים בו, ולפיכך אין לה מעמד של מוקצה. אף שמצד עצמה דומה היא לאבן - שכן בדרך כלל אין לה תפקיד ושימוש - כאן ניתן לה תפקיד והיא נחשבת חלק מן הטפיח, מכלי החרס, ועל כן אינה מוקצה בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היחס בין דבר המוקצה לבין הכלי המשמש עמו. אבן שבקרויה: אם היא רפויה ועלולה ליפול, הקרויה נעשית בסיס לאבן ואסורה בטלטול; ואם היא קשורה היטב, בטלה היא אל הכלי ומותר למלא בו. וכן זמורה הקשורה בטפיח, שאף שמצד עצמה אין לה שימוש, משנעשתה חלק מן הכלי בטלה אליו ואינה מוקצה.