שבת, פרק י"ב, משנה ו'. בפתח הדברים נקדים את הכלל: אדם שעשה מלאכה בשבת וחזר ועשה אותה בשנית, מתחייב בשתי חטאות - ובלבד שעשה את שתי הפעולות בשתי העלמות, כלומר בשתי שכחות נפרדות: שכח שהיום שבת ועשה מלאכה, לאחר מכן נזכר שהיום שבת, ושוב שכח וחזר ועשה מלאכה. אך אם עשה את המלאכה פעמיים בהעלם אחד, בשכחה אחת של השבת, אינו חייב אלא קרבן אחד.
חידושה של המשנה - שני חצאי מלאכה בשתי העלמות:
משנתנו עוסקת במקרה שבו לא נעשו שתי מלאכות שלמות, אלא שני חצאי מלאכה, כל אחד מהם בהעלם אחר. לשון המשנה: "הכותב שתי אותיות בשני העלמות" - אדם ששכח שהיום שבת וכתב אות אחת בלבד, אחר כך נזכר שהיום שבת, ולאחר מכן שב ושכח וכתב אות נוספת. השאלה היא האם שתי האותיות מצטרפות זו לזו לשיעור החיוב, או שאינן מצטרפות.
המשנה נוקטת דוגמה נוספת: "אחת שחרית ואחת בין הערביים" - אות אחת נכתבה בבוקר ואות אחת לפנות ערב. רש"י מבאר כי כתיבה בבוקר וכתיבה אחר הצהריים מופרדות זו מזו במידה כזו, עד שדינן כשתי אותיות שנכתבו בשתי העלמות, בשתי שכחות נפרדות. אף בזה נחלקו התנאים.
מחלוקת רבן גמליאל וחכמים:
רבן גמליאל מחייב - לדעתו שתי האותיות מצטרפות, משום שאין ידיעה לחצי שיעור. הידיעה שהיום שבת אינה חלה על חצי שיעור, ואין בכוחה לפצל את המלאכה לשניים. העובדה שנודע לאדם באמצע השבת אינה משפיעה כאן, ולפיכך שני החצאים מצטרפים לחיוב.
וחכמים פוטרין - לדעתם יש ידיעה לחצי שיעור. כשם שהידיעה מפרידה בין שתי מלאכות שלמות שנעשו בשתי העלמות, כך היא מפרידה אף בין שני חצאי המלאכה שלפנינו, ואי אפשר לצרפם זה לזה כדי לחייב עליהם - ועל כן הוא פטור.
לסיכום: משנתנו דנה בשני חצאי מלאכה - שתי אותיות - שנכתבו בשתי העלמות, בין ברצף של שכחה, ידיעה ושכחה נוספת, ובין באחת שחרית ואחת בין הערביים. לדעת רבן גמליאל אין ידיעה לחצי שיעור, והאותיות מצטרפות והכותב חייב; ולדעת חכמים יש ידיעה לחצי שיעור, הידיעה מפרידה בין החצאים, והכותב פטור.