שבת, משנה ו'. משנה זו מציגה בפנינו חלק מן ההלכות הראשונות בדיני מוקצה - דברים שאסור לטלטלם בשבת. אולם היא פותחת דווקא בהלכה ייחודית בתחום זה: אין להניח כלי תחת נר המטפטף שמן, כדי לקבל את השמן הנוטף ולהצילו.
מדוע נאסרה הנחת הכלי:
השמן המטפטף מן הנר הוא מוקצה: מאחר שהוקצה למטרת הדלקה בשבת, אין בו שום שימוש. אף בעודו בנר לא ניתן היה להשתמש בו, שכן נטילת הדלק היא בגדר כיבוי. הוא הוקצה לאותה מטרה, ולפיכך אין להשתמש בו.
וכאשר השמן נופל לתוך הכלי, נמנע הכלי משימושו המקורי, ונעשה אף הוא אסור בטלטול בשבת. זוהי גזירה, משני טעמים:
הדבר נראה כהשמדת הכלי בשבת, כעין שבירת כלי.
הדבר נראה כתיקון הכלי וקביעתו במקומו, כעין צורה של בניין - כאילו הודבק למקומו, שהרי קודם לכן היה ניתן לטלטול, ומעתה שוב אין לטלטלו מחמת המוקצה שבתוכו.
ברם, אם הונח הכלי לפני השבת - הדבר מותר, שכן אין כאן מניעת שימוש הנעשית בשבת עצמה.
עם זאת, אין ליהנות מן השמן בשבת ואין להשתמש בו, מפני שאינו "מוכן" - וזו דרך אחרת לומר שהוא מוקצה. מוקצה הוא היפוכו של מוכן: דבר שהוכן מבעוד יום לפני שבת אינו מוקצה, ואילו דבר שאינו מוכן - הוסחה הדעת ממנו ומן השימוש בו, וזהו הנקרא מוקצה.
טלטול נר חדש ונר ישן:
המשנה ממשיכה בהלכת מוקצה נוספת: מותר לטלטל נר חדש, מנורה חדשה שעדיין לא נעשה בה שימוש להדלקה. אף שהוקצתה לשמש כנר, ניתן להשתמש בה ככלי לשימושים אחרים ולהניח בתוכה דברים אחרים.
אבל נר שכבר נעשה בו שימוש אסור בטלטול, אף אם בשבת זו אינו משמש להדלקה. מאחר שהודלק בעבר, חלה עליו ההלכה הקרויה מוקצה מחמת מיאוס. כך היו מעוצבות המנורות בימיהם: לאחר השימוש נעשו מפויחות ומאוסות, ואין רצון לגעת בהן. אמנם בשעת הצורך אפשר היה לגעת ולרחוץ את הידיים לאחר מכן, אך בדרך כלל אין רצון בכך, ולפיכך זהו מוקצה מחמת מיאוס ואין לטלטלו בשבת.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שמותר לטלטל את כל הנרות, אף אלו שכבר נעשה בהם שימוש, ולא רק נר חדש. הוא אינו חושש למוקצה מחמת מיאוס באופן כללי, שכן רבי שמעון הוא הדעה המקילה ביותר בדיני מוקצה בכל הש"ס.
עם זאת, ישנו יוצא מן הכלל: נר שהודלק בפועל בשבת. אין לטלטל נר דולק, ושני טעמים לדבר:
הוא עלול להיכבות מחמת הטלטול.
הוא נעשה בסיס - מלשון יסוד - לדבר האסור, ללהבה. דבר שאינו מוקצה כשלעצמו, אך משמש תמיכה לדבר מוקצה, אסור בטלטול; והנר תומך בלהבה שהיא מוקצה.
ומחמת עצם מושג המוקצה - דבר שהוקצה מדעת האדם ומן השימוש המיועד לו - אף לאחר שכבתה הלהבה אין לטלטל את הנר באותה שבת.
כלי לקבלת ניצוצות:
המשנה חוזרת לעניין שבפתיחתה: אף שאין להניח כלי תחת הנר לאיסוף השמן הנוטף, משום שהכלי נקבע במקומו ונעשה בלתי ניתן לטלטול, מותר להניח כלי תחת הנר לקבלת ניצוצות הנופלים, כדי להגן על דבר מפני שריפה - והנחה זו מותרת אף בשבת עצמה.
הטעם: הניצוצות כשלעצמם אינם יוצרים בעיה ואינם מונעים את הכלי מטלטול, שכן אינם נותרים בו כלל אלא כבים מיד. אין כאן פריט מוקצה המונח בכלי לאחר נפילת הניצוצות - הם כבים ונעלמים.
אולם באותו כלי אין לתת מים, ואף לא בערב שבת, מחמת חשש כיבוי: חוששים שמא בשבת יורם הכלי ובו המים בשעת נפילת הניצוצות, וכיבויים יוקדם במעט לעומת כיבויים הטבעי. נמצא מכבה את הניצוצות בפועל, במקום להניחם לכבות מאליהם. לפיכך אין לתת לתוכו מים אפילו בערב שבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסודות המוקצה: השמן הנוטף מן הנר הוא מוקצה, ולפיכך אין להניח תחתיו כלי בשבת - הן מפני מראית שבירת כלי והן מפני מראית תיקונו וקביעתו במקומו - ואילו לפני שבת הדבר מותר, אף שאין ליהנות מן השמן משום שאינו "מוכן". עוד למדנו את החילוק בין נר חדש המותר בטלטול לנר משומש האסור משום מוקצה מחמת מיאוס, את שיטת רבי שמעון המקילה למעט בנר דולק שהוא בסיס לדבר האסור, ואת ההיתר להניח כלי לקבלת ניצוצות - ובלבד שלא יינתנו בו מים, אף לא מערב שבת, מחשש כיבוי.