שבת, משנה ו. המשנה באה ללמדנו כמה מקרים שונים שבהם אדם הזורק חפץ ברשות הרבים פטור.
נזכר לאחר שיצא החפץ מידו:
המשנה עוסקת במי שזרק חפץ ברשות הרבים יותר מארבע אמות, ולאחר שיצא החפץ מידו נזכר שהיום שבת. ההלכה היא שאין אדם מביא קרבן חטאת על חילול שבת אלא כשעשה בשוגג, ומכיוון שבאמצע - בעוד החפץ נע באוויר - נזכר שהיום שבת, שוב אין הוא בגדר שוגג ואינו יכול להביא קרבן.
כשההנחה אינה נעשית מכוחו:
ומה יהיה אם אינו נזכר, אלא שהחפץ אינו נח מכוח זריקתו? המשנה מונה מקרים אלו:
אדם אחר קלט את החפץ באוויר.
כלב קלט אותו באוויר.
נשרף - האש פגעה בו קודם שנח באופן טבעי.
בכל אלו פטור, והפטור הוא מחמת ההנחה. כדי להתחייב נדרשות עקירה והנחה כאחת, וההנחה - כשמדובר בזריקה - צריכה לבוא מכוחו ומרצונו של האדם שעשה את העקירה.
דינו של הכלב - מקום ארבעה על ארבעה:
במקרה של הכלב מסבירה הגמרא, שאף אם לא הקדים הכלב לתופסו קודם זמנו, אלא החפץ נפל באופן טבעי לתוך פיו, עדיין פטור. שהרי נדרשת הנחה על מקום ארבעה על ארבעה - מקום שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים - ופיו של הכלב אינו ארבעה על ארבעה.
בדרך כלל אין בכך בעיה כאשר הזורק מתכוון לכך: אילו התכוון שהחפץ ייפול לתוך פי הכלב, הייתה כוונתו עושה את פי הכלב כאילו הוא ארבעה על ארבעה. הכלל הוא שכאשר אדם מתכוון שדבר ינוח במקום מסוים, כוונתו באה במקום הצורך בשטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.
אולם כאן, אף שהכלב לא קלט את החפץ במקום אחר אלא במקום שהיה נח בו ממילא, מכיוון שלא התכוון הזורק שינוח בפי הכלב - אין כוונתו מועילה להחשיב את פי הכלב כשטח של ארבעה על ארבעה. זו אפוא סיבה נוספת לפטור, אף כאשר אין הכלב קולט את החפץ בהקדמה כדרך שעושה אדם.
הזורק לעשות חבורה:
המשנה ממשיכה: הזורק אבן בשבת בשוגג על מנת לעשות חבורה - להזיק לזולת באופן שיגרום לו לדמם - "בין באדם ובין בבהמה", שבשני המקרים עשיית חבורה בשבת מלאכה היא. ואם "נזכר עד שלא נעשית חבורה", כלומר נזכר שהיום שבת קודם שהתרחשה החבורה בפועל - פטור, שכן נדרש שתהא תחילת המעשה וסופו בשוגג.
הכלל שבמשנה:
מכאן קובעת המשנה כלל: "זה הכלל, כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן בשוגג" - כל מי שמוטלת עליו חובת חטאת אינו מתחייב אלא אם כן תחילת המעשה וסופו נעשו בשגגה. ולפיכך:
"תחילתן בשוגג וסופן בזדון" - התחיל בשגגה, ובסופו של דבר נעשה במזיד או שנזכר.
"תחילתן בזדון וסופן בשוגג" - התחיל במזיד, ולבסוף שכח שהיום שבת.
בשני המקרים הללו - "פטורין", עד שתהא תחילתן וסופן בשוגג, עד ששניהם, ההתחלה והסוף כאחד, יהיו בשוגג.