שבת, פרק כירה, משנה ו. המשנה עוסקת בדליקה שפרצה בשבת בנכסיו של יהודי, ובשאלה כיצד יש לנהוג כאשר בא אדם אחר לכבותה - גוי או קטן מישראל.
גוי הבא לכבות:
אין לומר לו "כבה", שהרי זו אמירה לעכו"ם שאינה מותרת, ואין בידי היהודי לגרום לגוי שיעשה עבורו את המלאכה. ואולם אף אין צורך לומר לו "אל תכבה", אלא הרשות נתונה להניח לו: אם רצונו לכבות - יכבה. הגמרא אף מרחיקה לכת ומתירה לומר "כל המכבה אינו מפסיד", ובלבד שאין בכך הכוונה ישירה לעשיית המלאכה.
מה טעם ההיתר? מפני שאין מוטלת עלינו האחריות לוודא שהגויים ישמרו שבת, שכן אין הם מצווים בשמירתה.
קטן מישראל הבא לכבות:
קטן מישראל הרוצה ללכת ולכבות את הדליקה - "אין שומעין לו", ואין מניחים לו לעשות זאת, משום ששביתתו מוטלת עלינו, ובאחריותנו לוודא שישבות.
הגמרא מציינת כי בדרך כלל ההלכה היא שקטן האוכל דבר איסור, אין בית דין מצווים להפרישו, שכן את המעשה הפסול הוא עושה מצד עצמו ולצורך עצמו. אולם כאן מדובר בקטן העושה את המלאכה מתוך ידיעה שהוא מיטיב עם אביו והוריו; ומאחר שהוא יודע שאביו חפץ בכך, נמצא שהוא עושה זאת עבור אביו - ובתרחיש זה מוטלת החובה לעצור אותו.
לעומת זאת בגוי, אף שהוא מכבה לתועלתו של היהודי, כל עוד לא נצטווה על כך מפיו - הדבר מותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה שבין גוי לקטן בכיבוי דליקה בשבת: לגוי אין אומרים "כבה" משום אמירה לעכו"ם, אך אין חובה לעכב בעדו, ואף מותר לומר "כל המכבה אינו מפסיד", שכן אין שביתתו מוטלת עלינו; ואילו בקטן מישראל "אין שומעין לו", מפני ששביתתו עלינו, ובפרט כאן שהוא מכבה מתוך ידיעה שהוא עושה כן לטובת אביו - ולפיכך חובה למנוע בעדו.