אנו עוסקים במסכת שבת, פרק י"ג משנה ה', ובה נלמד את גדריה של מלאכת הצידה בשבת: מהו השיעור שבו נחשב בעל החיים כמי שניצוד, וכיצד משתנה שיעור זה מבריה לבריה.
שיטת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: הצד ציפור למגדל, וצבי לבית - חייב" - הצד ציפור והכניסה לתוך מגדל (אין הכוונה למגדל כפשוטו, אלא לארון), וכן הצד צבי והכניסו לתוך בית, חייב משום מלאכת צידה.
הצבי אינו יכול כלל להיכנס למגדל, ואילו הציפור נכנסת לתוכו ונחשבת ניצודה באותו מקום קטן ומצומצם. אשר לצבי - אף שהבית רחב והוא יכול להסתובב בתוכו, נחשב הוא ניצוד מרגע שהוגבל לאותו מרחב.
שיטת חכמים:
"וחכמים אומרים: ציפור למגדל, וצבי לבית ולחצר ולביברין" - חכמים מודים כי הציפור נחשבת ניצודה דווקא במגדל, כלומר במקום מצומצם; אך הצבי נחשב ניצוד אף במקום גדול יותר - בבית, בחצר או בביבר. דיים מרחבים אלו כדי להיחשב צידה לגבי בריה גדולה כצבי.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין" - אין כל הביברים נידונים בדין אחד. יש ביברים גדולים מאוד, שבהם אין הצבי נחשב ניצוד, שכן עדיין קשה לתופסו; ויש ביברים קטנים דיים, שבהם חש הצבי מוגבל ומגיב בהתאם.
"זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, ושאינו מחוסר צידה - חייב":
מחוסר צידה: אם אף לאחר שהוגבל למרחב המצומצם עדיין נדרש להמשיך ולצוד אותו - פטור, שכן הצידה הראשונה אינה נחשבת צידה.
שאינו מחוסר צידה: אם באותו מרחב מצומצם כבר מוגבל בעל החיים, ואין צורך לתכנן כיצד לצודו שנית - חייב על הצידה הראשונה.
להלכה נפסק כרבן שמעון בן גמליאל, משום שדבריו באים לבאר את שיטת חכמים.