לפנינו משנה ה', המשנה האחרונה במסכת שבת. המשנה מונה שורה של היתרים בשבת, ופותחת בענייני נדרים.
הפרת נדרים והתרת נדרים בשבת:
"מפירין נדרים בשבת" - בעל או אב רשאים להפר את נדרה של אשתו או של בתו, אלא שהפרה זו אפשרית רק ביום שבו שמע את הנדר. לפיכך, אם נודע לו הנדר בשבת, עומד לרשותו זמן עד צאת השבת בלבד, ומשום כך הותרה לו ההפרה בשבת עצמה.
"ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת" - התרת נדר בפני בית דין אפשרית בכל עת ואינה מוגבלת ליום מסוים, ולפיכך אין נזקקים לה בשבת אלא לצורך השבת עצמה, כלומר דבר שהאדם נדרש לו בשבת. הכלל העולה מכאן: פעולה הנעשית בבית דין אינה נעשית בשבת אלא במקום הכרח.
פקיקת המאור והמדידה:
"פוקקין את המאור" - בחלונות לא היו שמשות זכוכית, וכשרצו לסגור את החלון היו תוחבים בו חפץ, כגון כלי, שאינו קבוע במקומו בקביעות כלשהי. פעולה זו מותרת בשבת.
"ומודדין את המטלית" - אף שהמדידה אסורה בשבת, מותר למדוד חתיכת בד כאשר קיים חשש שנטמאה. מטלית הקטנה משלוש אצבעות על שלוש אצבעות אינה מקבלת טומאה, ולפיכך אף אם נגעה בעכבר מת אין היא נטמאת, וממילא גם האוכל שנגעה בו לאחר מכן נותר טהור. מאחר שיש בדבר נפקא מינה בשבת עצמה, מותר למדוד את הבד ולברר אם הוא בשיעור המקבל טומאה.
"ואת המקווה" - כן מותר למדוד מקווה, כדי לברר אם הוא כשר.
המעשה שבמשנה:
המשנה מביאה מעשה שממנו נלמדים כמה דברים. שני בתים עמדו משני צדי מבוי (שביל קטן), וחלונותיהם פונים זה מול זה. מעל השביל, באזור שבין שני החלונות, הייתה מונחת גיגית. אילו הייתה טומאה באחד הבתים - כגון מת או חלק מן המת - עלולה הייתה הטומאה לעבור דרך החלון, מתחת לאותו כלי, אל הבית שמעברו השני של השביל. אולם היה מרווח בכלי מלמעלה, ולא היה ברור אם מרווח זה מאפשר לטומאה לצאת דרכו ולא להמשיך אל הבית השני.
מלכתחילה, מפני שידעו שעומדת להתרחש מיתה מעבר לשביל, פקקו את החלון בכלי חרס - שאינו מקבל טומאה מגבו - כדי למנוע את מעבר הטומאה. כעת ביקשו לדעת אם ניתן להסיר את הכלי או לא.
ובלשון המשנה: "מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית" - תחילה סתמו את החלון בטפיח של חרס, שאינו מקבל טומאה מבחוץ, וחסמו בכך את כניסת הטומאה אל אותו בית. לאחר מכן קשרו כלי קטן (מקידה) בגמי - קנה הנחשב מאכל בהמה ואינו מקבל טומאה - כדי לבדוק בעזרתו אם יש בגיגית פותח טפח.
מטרת הבדיקה הייתה לברר אם קיים באותה גיגית פתח בשיעור הנדרש, שדרכו תצא הטומאה כביכול ולא תעבור אל הבית שמעבר לשביל, וממילא לדעת אם ניתן להסיר את כלי החרס שבו פקקו את החלון וחסמו את הטומאה.
"ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת":
פוקקין - מותר לפקוק את החלון בכלי, כפי שנאמר בתחילת המשנה.
מודדין - מותר למדוד, שהרי מדידה זו נעשית לצורך מצווה: לברר אם התפשטה הטומאה או לא.
קושרין - מותר לקשור בשבת, כפי שקשרו את המקידה בקנה, ובלבד שאין זה קשר שיש בו חשש מצד איסור קשירה בשבת.
כל הפעולות הללו הותרו, כדי שניתן יהיה לערוך את הבירורים הללו בשבת.
תודה רבה שהצטרפתם אלינו במסכת שבת. אנו מצפים ללמוד יחד את מסכת עירובין.