שבת, פרק י', משנה ה'. המשנה פותחת בדין "המוציא ככר לחם" - היחיד המוציא ככר לחם בשבת, וחייב. דין זה פשוט לכאורה, ואינו מובא אלא לשם ההשוואה לדין הבא אחריו.
שניים שהוציאו ככר אחד:
אם שני אנשים הוציאו ככר אחד - פטורים. יסוד הדבר בהלכה הקובעת ששניים שעשו מלאכה יחד אינם חייבים; המלאכה צריכה להיעשות בידי יחיד.
חפץ שאין יחיד יכול להוציאו:
המשנה מסייגת: מה הדין בחפץ שאדם אחד אינו יכול להוציאו בעצמו - כבד מדי, קשה מדי או מגושם מדי - ושני אנשים הוציאוהו? במקרה זה שניהם חייבים, שכן מעצם הגדרתו זהו דבר הדורש שניים. ורבי שמעון חולק: אף שנדרשים שניים כדי להוציאו, כל מלאכה הנעשית בידי שניים - אפילו כשהיא מחייבת שניים - פטורים עליה.
אוכלין פחות מכשיעור בתוך כלי:
שיעור החיוב בהוצאת אוכל למאכל אדם הוא כגרוגרת, כגודלה של תאנה מיובשת. המוציא אוכל פחות מכשיעור בתוך כלי - הכלי טפל לאוכל, שהרי אינו נמצא שם אלא לצורכו. על האוכל עצמו אין חיוב, משום שאין בו כשיעור, ולפיכך פטור אף על הכלי - אף שהכלי כשלעצמו הוא דבר שחייבים על הוצאתו. כיוון שתפקידו כאן להיות טפל לאוכל, ועל האוכל אין חיוב, פטור אף עליו.
"החי נושא את עצמו":
קיים מושג של 'חי נושא את עצמו': אדם חי, ולדעות רבות אף בעלי חיים, מזיזים את משקלם ומשנים את מרכז הכובד שלהם בשעה שנושאים אותם, ולפיכך נחשבים כנושאים את עצמם. אין זו נשיאת משא אמיתית לעניין שבת, ומן התורה אין חיוב על הוצאת אדם חי בשבת.
מכאן, המוציא את החי במיטה - המיטה בטלה אליו, ואינה אלא הדבר שבו נושאים אותו. וכשם שאין חיוב על הוצאת האדם החי, כך פטור אף על המיטה, שהמיטה טפלה לו.
המוציא את המת במיטה:
אולם המוציא גוף מת במיטה - אין כאן דין 'חי נושא את עצמו'. המת אינו מזיז את מרכז הכובד שלו ואינו מסייע לנושא אותו בפעולת הנשיאה, ולפיכך חייב על הוצאת המת בשבת, וחייב אף על המיטה.
כזית מן המת, כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ:
המשנה ממשיכה: "וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ". ואלו הם:
כזית מן המת - שיש בו טומאה.
כזית מן הנבלה - כזית מבהמה שלא נשחטה, שאף לה טומאה.
כעדשה מן השרץ - פיסה בגודל עדשה מיצור זוחל המנוי בשמונת השרצים שבפרשת שמיני, שאף לו טומאה.
המוציא בשבת אחד מן הדברים הללו - חייב.
מלאכה שאינה צריכה לגופה:
ויש לשאול: לשם מה מוציא אותם? לכאורה, כדי לסלק את הטומאה מביתו. והשאלה היא אם די בטעם זה כדי להתחייב בשבת. שאלה זו מביאה אותנו לעניין 'מלאכה הצריכה לגופה' ו'מלאכה שאינה צריכה לגופה': לפי חלק מהדעות, אין המלאכה מחייבת אלא כשהיא נעשית לצורך המטרות ששימשה לשמן במשכן. ההוצאה במשכן נעשתה כדי להעביר את החפץ ממקום למקום, שכן היה צורך בחפץ במקום שאליו הובא.
ואילו כאן אין נושאים את המת, את הנבלה או את השרץ מפני שיש בהם צורך בחוץ, אלא מפני שאין רוצים בהם בפנים; אילו היו נעלמים מאליהם, היה הדבר טוב באותה מידה.
התנא קמא במשנתנו מייצג את דעת רבי יהודה, הסובר שאף מלאכה שאינה צריכה לגופה מחייבת. אף שאין המלאכה נעשית לאותן מטרות שהיו במשכן, כיוון שהאדם מתכוון לעשות את המלאכה עצמה - אלא שאינו עושה אותה לשם הוצאת החפץ החוצה כי אם מפני שאינו רוצה בו בפנים - חייב.
נמצא, שהמוציא בשבת כזית מן המת, כזית מן הנבלה או כעדשה מן השרץ - חייב לדעת תנא קמא, שהיא דעת רבי יהודה. "ורבי שמעון פוטר" - רבי שמעון חולק וסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר מלאכה שאינה נעשית לצורך המטרות שנעשו במשכן, אין חייבים עליה. לפיכך במקרה שלפנינו, שאין רצון שהחפץ הטמא יהיה בחוץ אלא רק שלא יהיה בפנים - פטור.