שבת, פרק ו', משנה ה'. המשנה ממשיכה למנות את החפצים שאישה רשאית לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, ואת אלו האסורים עליה, ואת הטעמים העומדים ביסוד ההיתר והאיסור.
"יוצאה אישה בחוטי שיער":
אישה מותרת לצאת לרשות הרבים בשבת בחוטי שיער שבהם היא קושרת את שערה, ואין הבדל במקור השיער:
"בין משלה" - שערה שלה, שגזרה והיא משתמשת בו עתה.
"בין משל חברתה" - שיער של אישה אחרת.
"בין משל בהמה" - ואפילו שיער של בהמה, מותר.
במשנה קודמת בפרק זה למדנו שאין האישה יוצאה בחוטי צמר או בחוטי פשתן, משום שבבואה לטבול במקווה תצטרך להתירם כדי שהמים יגיעו לשערותיה, ומתוך כך תבוא לטלטלם. אולם שיער על גבי שיער אינו חציצה, ואינו חוצץ בפני המים מלהגיע לשם. לפיכך רשאית היא להשאיר את הקשירה הדוקה, ומאחר שאין היא נזקקת להתירה, אין חשש שמא תסיר את השערות ותבוא לטלטלן בשבת.
"ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין":
הטוטפת היא סרט שהאישה חובשת על מצחה מאוזן לאוזן, והסנבוטין הם כעין רצועות היוצאות ממנה, בין שהן עשויות זהב וכסף ובין שהן עשויות בד צבעוני. ההיתר לצאת בהן הוא דווקא כשהן תפורות לתוך כיסוי הראש, שאז אין חשש שמא תסיר את כיסוי הראש ותטלטלנו.
תנאי זה חל על שניהם כאחד. שהרי במשנה א' שבפרק זה למדנו שאין האישה יוצאה לא בטוטפת ולא בסנבוטין - ושם מדובר כשאינם תפורים לכיסוי הראש. כאן, לעומת זאת, מדובר כשהם תפורים אליו, ולפיכך אין מקום לחשש.
"בכבול ובפאה נכרית לחצר":
הכבול הוא הדבר שמתחת לטוטפת - חתיכת הבד שהגנה על מצחה מפני פס המתכת שחבשה. הפאה הנכרית היא פאה העשויה משיער של אישה אחרת. בשני אלה מותר לצאת לחצר בלבד, ולא לרשות הרבים.
מוך ובגד המשמשים לספיגה:
המשנה ממשיכה ומתירה לצאת גם בפריטים אלה, ואין חשש שתסירם:
פיסת בד או סיבים, כעין כדור מוך, הנתונים באוזנה כדי לספוג נוזלים היוצאים ממנה.
פיסת בד שהניחה בתוך סנדלה, שלא ישוף את רגלה במקום פצע וכיוצא בזה.
המוך שהאישה משתמשת בו בימי נידתה. בימינו מצויות רפידות חד פעמיות, אך בימים ההם לא היו כאלה, וזה מה שנהגו להשתמש בו.
פלפל וגרגיר מלח:
מותר לה לצאת בפלפל, בגרגיר מלח ובכל דבר שהיא רגילה לתת לתוך פיה, ובלבד שלא תיתן אותו בשבת. אם היה בפיה מערב שבת - מותר, אך אין ליתנו בשבת עצמה, משום שכל הדברים הללו הניתנים לתוך הפה, מן הפלפל ואילך, משמשים לרפואה, ואין נותנים דבר של רפואה לתוך הפה בשבת. ומכל מקום, אם כבר היה שם - רשאי הוא להישאר. ואם נפל בשבת, אין להחזירו, שהרי החזרתו כנתינה לכתחילה.
שן תותבת ושן של זהב:
נחלקו בדבר: רבי אומר שמותר לצאת בה לרשות הרבים, וחכמים אוסרים. טעמם של חכמים, שמאחר שהשן שונה משאר שיניה, חוששים שמא ילעגו לה, ומתוך כך תסירנה ותבוא לידי הוצאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאישה יוצאה בחוטי שיער - משלה, משל חברתה או משל בהמה - שכן שיער על גבי שיער אינו חוצץ ואין חשש שתתירם ותטלטלם, בשונה מחוטי צמר ופשתן. כמו כן יוצאה היא בטוטפת ובסנבוטין בזמן שהם תפורים לכיסוי הראש, ובכבול ובפאה נכרית - לחצר בלבד. עוד למדנו את היתר המוך שבאוזנה, שבסנדלה ושהתקינה לנידתה, את דין הפלפל וגרגיר המלח שאין ליתנם בשבת מפני שהם לרפואה, ואת מחלוקת רבי וחכמים בשן תותבת ובשן של זהב.