שבת, פרק כירה, משנה ה. משנה זו עוסקת בכך שאף על פי שאסור לכבות אש בשבת, ישנן פעולות שאדם רשאי לעשות כדי לצמצם את השריפה.
פריסת עור של גדי:
בן ננס אומר כי מותר לפרוס עור של גדי על גבי "שידה תיבה ומגדל" - סוגים שונים של ארונות ותיבות - שאחזה בהם האש, וכשאין רצונו של האדם שהאש תתפשט, רשאי הוא להשתמש בעורות אלו כדי לצמצמה. טעם ההיתר: "מפני שהאש מחרכת אותו" - עור מסוג זה אינו נשרף ממש אלא נחרך בלבד, ולפיכך יכול הוא להגן על השידה, התיבה והמגדל מפני שריפה.
עשיית מחיצה מן הכלים:
עוד מותר לעשות מחיצה מכל סוג של כלי לפני האש, בין שהכלים ריקים ובין שהם מלאים, ואפילו מלאים מים, כדי שהאש לא תתפשט הלאה. אף שהדבר עלול לגרום לכלי להישבר ולמים לצאת ממנו, אין בכך איסור, שכן זהו 'גרם כיבוי' - כיבוי בעקיפין, והוא מותר.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק ואוסר לעשות מחיצה מכלי חרס חדשים המלאים מים, לפי שאין הם מסוגלים לעמוד בפני האש מחמת חידושם: הם מתבקעים ומכבים את האש. דעתו היא ש'גרם כיבוי' אסור - כיבוי אש אף בעקיפין אסור, ואפילו במצב שבו ייגרם הפסד ממון.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף שהכיבוי אסור בשבת, מותר לצמצם את התפשטות הדליקה: בפריסת עור של גדי, שהאש מחרכת אותו ואינה שורפת אותו, ובעשיית מחיצה מכלים ריקים או מלאים. נחלקו התנאים בדין 'גרם כיבוי': לדעה הראשונה הוא מותר, ואילו רבי יוסי אוסר כיבוי אף בעקיפין, ואף במקום הפסד ממון.