שבת, פרק ג', משנה ה':
"המיחם שפינהו - לא ייתן לתוכו צונן בשביל שיחמו":
"מיחם" הוא כלי שבתוכו מים חמים, שהיה מונח על גבי כירה, ו"שפינהו" פירושו שהסירוֹ מן הכירה ומן האש. אף שהוסר מעל האש, עדיין דין כלי ראשון עליו, ולפיכך אין לתת לתוכו מים צוננים כדי לחממם - שהרי בכך יבשל את המים הצוננים בשבת.
"אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן":
"לתוכו" - מותר לתת לתוך המיחם עצמו מים צוננים כדי להפשירם בלבד, ולא כדי לחממם עד כדי בישול ממש. הפשרה זו נעשית בנתינת כמות מרובה של מים צוננים: מים מועטים יתחממו מחום המים שבמיחם, ואילו מים מרובים הניתנים לתוך המים החמים מאוד - מפשירים אותם ואינם מתבשלים בהם.
"או לתוך הכוס" - הכוס היא כלי שני, כלומר כלי שאליו נשפכו המים מן הכלי הראשון שעמד על האש. כלי שני, מעצם הגדרתו, אינו מבשל את הנתון לתוכו אלא עושה אותו פושר בלבד, לכל הפחות מבחינה הלכתית.
"האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא ייתן לתוכן תבלין":
האילפס והקדרה הם שני סוגי כלים ששימשו לבישול על גבי הכירה. כאשר העבירן מן האש בעודן רותחות ממש, אין לתת לתוכן תבלין כל עוד הן חמות, שכן התבלין יתבשל בתוכן.
"אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי":
אם הועבר התבשיל לקערה או לתמחוי, שהם כלי שני, מותר לתת לתוכם תבלין. לדעת תנא קמא, כלי שני - שאין מבשלים בו מלכתחילה, אלא שנשפך אליו התבשיל - אינו חם דיו כדי לגרום לבישול, ולפיכך מותר לתת לתוכו את התבלינים.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר" - לדעתו מותר לתת את התבלינים בכל כלי, ואפילו בכלי ראשון, באילפס ובקדרה שהוזכרו לעיל שבישלו בהם בפועל על גבי הכירה, שכן כלי שאינו עומד על האש אין בכוחו לבשל. ואולם מודה הוא שדבר שיש בו חומץ או ציר - חריפותם מסייעת לתהליך הבישול, ולפיכך יש בכוחם לבשל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה שבין כלי ראשון לכלי שני. המיחם והקדרה שהוסרו מן האש נותרים בדין כלי ראשון ומבשלים, ועל כן אין לתת לתוכם צונן כדי לחממו ואין לתת לתוכם תבלין; ואילו נתינת מים מרובים להפשרה, או נתינה לתוך הכוס, הקערה והתמחוי שהם כלי שני, מותרת - שכלי שני אינו מבשל. רבי יהודה מיקל ומתיר נתינת תבלין אף בכלי ראשון שאינו על האש, ומחריג רק דבר שיש בו חומץ או ציר, שחריפותם מסייעת לבישול.