שבת, פרק כ', משנה ה'. המשנה שלפנינו עוסקת בשני עניינים: טלטולו של קש המונח על גבי המיטה, ודינו של המכבש בשבת.
הקש שעל גבי המיטה:
המשנה פותחת: "הקש שעל גבי המיטה - לא ינענעו בידו, אלא מנענעו בגופו". הקש הרגיל עומד לצורכי הבערה, ומשום כך דינו מוקצה, שהרי אין אפשרות להבעירו בשבת. לפיכך, המבקש לשכב על הקש המונח על מיטתו אינו רשאי להזיזו בידו, אך רשאי להזיזו בגופו - שכן זו הזזה עקיפה, והיא מותרת אף בדבר שהוא מוקצה.
שני מקרים מוציאים את הקש מגדר זה: "ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו":
"מאכל בהמה" - הוקצה הקש להיות מאכל לבהמה.
"או שהיה עליו כר או סדין" - הונחו עליו כרית או מזרן, מן הדברים שישנים עליהם.
בשני מקרים אלו הוכח שהקש אינו מיועד לצורכי הבערה אלא לצורכי שינה, ולפיכך "מנענעו בידו" - מותר לטלטלו אפילו בידו.
המכבש:
המשנה ממשיכה: "מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין". המכבש שימש לכבישת בגדים, בדומה למלאכת הניקוי היבש בימינו. מדובר כאן במכבש של בעלי בתים - כלי ביתי ולא מקצועי: אם מונחים בתוכו בגדים, מותר להתירו ולהוציאם. אולם אסור לכבוש בו בשבת, שכן הכבישה נמשכת זמן מה, ונמצא שהוא עושה בשבת לצורך לאחר השבת.
"ושל כובסין - לא יגע בו" - במכבש המקצועי השייך לכובסים אין לגעת כלל. אף אם מונחים בתוכו בגדים, אין רשות להתירו, ושני טעמים בדבר:
המכבש הדוק מאוד, ושחרורו דומה לשבירת הכלי ואף נראה ככזה.
לפי חלק מן ההסברים, דינו מוקצה מחמת חסרון כיס: זהו כלי שהאומן מקפיד עליו מאוד, וכלים שהאומן מקפיד עליהם אין רשות לטלטלם בשבת.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו". אף במכבש המקצועי, אם כבר הותר מערב שבת, רשאי להתירו לגמרי ולשמוט ממנו את הבגד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקש שעל גבי המיטה מוקצה מפני שהוא עומד להבערה, ולפיכך מנענעו בגופו ולא בידו; ואם ייחדו למאכל בהמה או שהניחו עליו כר או סדין - מנענעו אף בידו. עוד למדנו כי מכבש של בעלי בתים מתירין אך אין כובשין בו, ואילו במכבש של כובסין אין נוגעים כלל - מפני מראית שבירת הכלי ומפני מוקצה מחמת חסרון כיס - ולדעת רבי יהודה, אם היה מותר מערב שבת, מתיר את כולו ושומטו.