שבת, פרק ב', משנה ה'. משנה זו עוסקת במלאכת מכבה: באיסור כיבוי אש בשבת, ובשאלה מתי האדם פטור, מתי מותר לו לכבות ומתי הוא חייב.
הכיבוי מפני הסכנה:
המשנה פותחת: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן - פטור". ואלו הם המקרים:
"מפני גויים" - הכוונה לפרסיים שבאותם ימים, שביום חג עבודה זרה שלהם לא התירו שיידלק נר בשום מקום מלבד בבית עבודתם הזרה. לפיכך היה סכנה ליהודי להותיר אצלו אור דלוק, ומשום כך הותר לו לכבותו בשבת.
"מפני ליסטים" - מפני השודדים, שלא יראו אותו לאור הנר.
"מפני רוח רעה" - אדם שנפלה עליו רוח רעה, מרה שחורה ודיכאון, ואינו מסוגל להתקיים ולתפקד אלא בחשכה. הכיבוי נעשה לצורך בריאותו ובריאות נפשו.
"בשביל החולה שיישן" - חולה שיש בו סכנת נפשות, הזקוק לשינה, ואינו יכול לישון לאור הנר.
בכל המקרים הללו אומרת המשנה שהוא פטור. אמנם לשון 'פטור' משמעה בדרך כלל שאין האדם חייב בעונש, אך במקרה זה הדבר מותר לכתחילה, שהרי כל המקרים הללו כרוכים בסכנת נפשות, ובכל מקום שיש סכנת נפשות מותר לחלל שבת. הלשון 'פטור' אינה מדויקת כאן ונקטה המשנה לאו דווקא, אלא כניגוד למקרים הבאים שבהם האדם חייב בעונש או בהבאת קרבן.
המכבה כדי לחוס על הנר, השמן והפתילה:
ממשיכה המשנה: "כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה - חייב":
"כחס על הנר" - החושש לנר עצמו, שמא יישבר מחמת אופן מיקומה של הלהבה.
"כחס על השמן" - החושש לבזבוז מיותר של הדלק, ואינו רוצה שהשמן יישרף.
"כחס על הפתילה" - הרוצה לשמר את הפתילה, שלא תישרף.
זוהי דעת התנא קמא, ההולכת בשיטת רבי יהודה: מלאכה הנעשית שלא לצורך התכלית שלשמה נעשתה במשכן - חייב עליה, אף שאין היא נעשית לצורך אותה סיבה. במקרה שלפנינו אין האדם מעוניין בכיבוי לשם הכיבוי עצמו, אלא רק במניעת בזבוזם של השמן, הפתילה או הנר; ואילו הייתה דרך אחרת להשיג זאת בלא כיבוי, היה מסתפק בה. אף על פי כן, לשיטת רבי יהודה - חייב.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי פוטר בכל המקרים הללו, משום שהוא סובר כרבי שמעון, שהכיבוי כאן אינו נעשה לצורך הכיבוי כפי שהיה במשכן. אלא שהוא מוציא מן הכלל את מקרה הפתילה, שבו כוונתו לפתילה עצמה: לא רק להצילה מן השריפה, אלא לחורכה. כאשר מכבה אותה נעשה בקצה הפתילה מעין פחם, והפחם מקל על ההדלקה בפעם הבאה. כאן הכיבוי נעשה לשם הכיבוי ויוצר דבר חיובי, כפי שהיה לצורכי כיבוי במשכן, ולפיכך אומר רבי יוסי שבמקרה זה חייב.