שבת, פרק א', משנה ה'. משנה זו מביאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, שתשמש נושא מרכזי לאורך שאר הפרק: האם מצווה אדם על שביתת כליו בשבת.
יסוד המחלוקת - שביתת כלים:
בית שמאי סבורים שאדם מוזהר ומצווה על שביתת כלים. לא זו בלבד שהאדם עצמו מצווה בשביתה, ולא זו בלבד שבהמתו מצווה בכך, אלא אף הכלים והחפצים שבבעלותו אינם רשאים לעשות מלאכה בשבת - ואף במקרה שאין היהודי גורם למלאכה ואין הוא עושה אותה בשבת בעצמו.
המשנה שלפנינו עוסקת במלאכת לש. אין כוונת המלאכה דווקא ללישת בצק, אלא אף לשריית דברים באופן היוצר תערובת עבה.
לשון המשנה:
"בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום" - שלושה דברים נמנו כאן, וכולם טעונים שרייה לשם הכנתם:
דיו - החומרים המעורבים בהכנת הדיו.
סממנים - החומרים המעורבים בהכנת צבעים.
כרשינים - מאכל בהמה.
לדעת בית שמאי אין להשרותם בערב שבת אלא בשיעור זמן המספיק לכך שפעולת השרייה תסתיים מבעוד יום, קודם כניסת השבת. שכן אם יימשך תהליך השרייה אל תוך השבת - והרי הוא מעין לישה וגיבול - מצווה האדם לוודא שלא ייעשה הדבר בחפצים שבבעלותו.
"ובית הלל מתירין" - בית הלל מתירים את הדבר, שכן אף שהאדם מצווה שלא לעשות מלאכה בעצמו, ומצווה אף לוודא שבהמתו לא תעשה מלאכה עבורו, אין הוא מצווה על חפציו. דברים המתרחשים מאליהם, לאחר שהתחילם בערב שבת, מותרים לדעתם.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלת שביתת כלים. לדעת בית שמאי אין להשרות דיו, סממנים וכרשינים אלא בכדי שתסתיים שרייתם מבעוד יום, ואילו בית הלל מתירים, משום שאין האדם מצווה על שביתת חפציו.