שבת, פרק י"ז, משנה ה'. המשנה קובעת כלל: "כל הכלים הניטלין בשבת - שבריהן ניטלין בשבת" - כל כלי שמותר לטלטלו בשבת, אף שבריו מותרים בטלטול לאחר שנשבר. ואולם ההיתר מותנה: "ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה" - שהשברים עדיין ראויים למלא תפקיד כלשהו.
הדוגמאות שמביאה המשנה:
"שברי עריבה" - עריבה המשמשת ללישת בצק שנשברה, ושבריה ראויים "לכסות בהן את פי החבית". אין זה התפקוד המקורי, אך הוא תפקוד קיים, ולפיכך אין השברים נחשבים מוקצה.
"שברי זכוכית" - שברי כלי זכוכית הראויים "לכסות בהן את פי הפך", פתח קטן מן הראשון, ואף הם ניטלים.
העיקרון בשתי הדוגמאות אחד: הכלי השלם שימש כלי קיבול, ואילו השבר משמש כיסוי - ואף על פי כן די בכך שהוא ממלא תפקיד כלשהו כדי להתירו בטלטול.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ומחמיר: "ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן" - אין די בתפקוד כלשהו, אלא נדרש שהשבר יוסיף לשמש מעין מלאכתו ומטרתו המקורית:
שברי עריבה - שיהיו ראויים "לצוק לתוכן מקפה", לשפוך לתוכם דייסה, כך שימשיכו לשמש ככלי קיבול.
שברי זכוכית - שיהיו ראויים "לצוק לתוכן שמן", ודי בשימוש זה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנא קמא ורבי יהודה בגדר ההיתר לטלטל שברי כלים בשבת. לדעת התנא קמא די בכל שימוש שהוא, ואף שאינו התפקוד המקורי - שברי עריבה לכיסוי פי החבית ושברי זכוכית לכיסוי פי הפך. לדעת רבי יהודה נדרש שימוש מעין המלאכה המקורית - שיהיו השברים ראויים לצוק לתוכם מקפה או שמן, דהיינו שיוסיפו לשמש ככלי קיבול.