שבת, פרק י"א, משנה ה'. כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, הים נחשב לכרמלית, ועל יסוד זה באה משנתנו לדון בזריקה והוצאה בין הים, היבשה והספינות.
הזורק מרשות לרשות בים וביבשה:
"מן הים ליבשה" - הזורק חפץ מן הים, שהוא כרמלית, אל היבשה, ואפילו יבשה שהיא רשות הרבים.
"ומן היבשה לים" - מן היבשה, שהיא רשות הרבים, אל תוך הים.
"ומן הים לספינה" - מן הים אל הספינה, שהיא רשות היחיד.
"ומן הספינה לים" - מן הספינה, שהיא רשות היחיד, אל תוך הים.
"ומן הספינה לחברתה" - מספינה אחת לרעותה.
בכל המקרים הללו הדין הוא "פטור", שכן אין כאן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.
ספינות הקשורות זו בזו:
המשנה ממשיכה: "ספינות קשורות זו בזו - מטלטלין מזו לזו", ואפילו לכתחילה. הגמרא מבארת כי מדובר בשתי ספינות של שני בעלים, ומשום כך מתעוררת שאלת עירובי חצרות: אין אדם רשאי לטלטל מרשות בעלותו של האחד לרשות בעלותו של חברו אלא אם כן עירבו ביניהם. על כרחנו, אפוא, שמשנתנו עוסקת בשעשו שני הבעלים עירובי חצרות, ולפיכך מותרים לטלטל מספינה לחברתה.
ספינות שאינן קשורות:
אולם המשנה מוסיפה: "ואם אינן קשורות - אין מטלטלין מזו לזו", ואפילו פיהן מוקפות והן צמודות זו לזו. במקרה זה אף העירוב אינו מועיל: כיוון שאין דבר הקושר ביניהן, עלולות הן להיסחף ולהיפרד זו מזו, והפרדה זו מבטלת את העירוב ומאבדת את תוקפו. נמצא שהמטלטל מספינה לחברתה מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, שאיסורו מדרבנן, ואין העירוב מועיל לו לכך.