שבת, פרק כ"ג, משנה ה'. במשנה הקודמת עסקנו בצרכי הנפטר בשבת, ומשנתנו ממשיכה באותו נושא.
צרכי גופו של המת:
המשנה פותחת: "עושין כל צורכי המת" - מותר לעשות את כל צרכי גופו של הנפטר:
"סכין" - מריחת שמן על הגוף.
"ומדיחין אותו" - רחיצת הגוף במים.
"ובלבד שלא יזיזו בו אבר" - הכול בתנאי שלא יזיזו אבר מאיבריו.
יסוד הדבר הוא דין מוקצה: האיסור אינו בעצם הנגיעה בחפץ המוקצה - וגופו של הנפטר מוקצה הוא - אלא בהזזתו. לפיכך מותר לסוך ולהדיח, ובלבד שלא יזיזו אבר מן הגוף.
שמיטת הכר והטלה על החול:
מה בכל זאת מותר לעשות עם הגוף? "שומטין את הכר מתחתיו" - מותר לשמוט את הכר או את המצע מתחת לגוף, וכן "מטילין אותו על החול בשביל שימתין" - להשכיבו על החול כדי שיוכל להמתין שם במצב שבו פחות סביר שיתפרק, שכן חומר המצעים גורם להתפרקות יותר מקרירותו של החול, ומשום כך היה מקובל לנהוג כן. הכלל הוא שאין מזיזים את הגוף במישרין, אלא שומטים את הדבר שהגוף מונח עליו, וזה מותר בשבת.
"לא שיעלה אלא שלא יוסיף":
"קושרין את הלחי" - מותר לקשור את לסתו של הנפטר, "לא שיעלה אלא שלא יוסיף" - לא כדי להזיזה ולסוגרה, אלא כדי שלא תיפתח יותר.
"וכן קורה הנשברת" - קורה שנשברה בשבת, "סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה" - מותר לתמוך אותה בספסל או אפילו בצידה של מיטה. "לא שתעלה אלא שלא תוסיף" - אין היתר להזיז את הקורה עצמה, שכן זו צורה של בנייה, אלא רק למנוע ממנה להחמיר את מצבה ולהרחיב את תנועתה.
עצימת העיניים:
המשנה ממשיכה: "אין מעמצין את המת בשבת" - אסור לעצום את עיניו של הנפטר בשבת, שכן אף עפעף בכלל הזזת אבר הוא. "ולא בחול עם יציאת נפש" - אף בימות החול אין לעצום את העיניים בשעה שהאדם גוסס. "המעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים" - העוצם את עיניו של הגוסס אשם בשפיכות דמים, משום שעצימת העיניים מקרבת את המיתה; ואף אם הקדים אותה בשניות בלבד, הרי זה נחשב רציחה.