לפנינו משנה במסכת שבת העוסקת בדין ההתנגבות במגבת בשבת, ובשאלה אם יש בכך חשש לסחיטת המגבת.
"מי שרוחץ במי מערה ובחמי טבריה":
הגמרא מבארת כי המשנה הזכירה את מי המערה כדי ללמדנו שאף הם חמים, כחמי טבריה. מדובר במים שהוחמו לפני שבת, ואף על פי כן יוצאים הם מן הכלל, שכן מותר לרחוץ בהם בשבת אף שהם חמים.
מדוע נקטה המשנה לשון דיעבד:
המשנה נוקטת לשון של דיעבד - "מי שרוחץ" - כאילו לומר שרק בדיעבד, אם הלך ורחץ בהם, חלים הדינים שלהלן, ולא שמותר לו לרחוץ בהם לכתחילה. טעם הדבר: חמי טבריה יוצאים מן הכלל ומותר לרחוץ בהם, ואולם אין כאן אלא גזירה. משום כך נקטה המשנה בלשון "אם רחצת בהם" - ומכאן ואילך חל הדין המובא בהמשך.
"והתנגב במגבת":
כאן מחלקת המשנה בין יחיד המתנגב במגבות רבות ובין רבים המתנגבים במגבת אחת:
יחיד המתנגב בעשר מגבות: אף אם השתמש בעשר מגבות, וכל אחת מהן נרטבה במידה מזערית בלבד, לא יביאן לביתו בידו - ואפילו במקום שיש בו עירוב ואין חשש הוצאה. הטעם: גזירה שמא יבוא לסחוט את המגבת, ואף שריבוי המגבות מרחיק מאוד את החשש, לא חילקו חכמים בגזירתם בין מגבת אחת ובין מגבות רבות, ובכל אופן אין לשאתן לבית.
עשרה בני אדם המתנגבים במגבת אחת: רוחצים ומנגבים בה את פניהם, ידיהם ורגליהם, ומביאים אותה עמם לביתם. אף שמחמת ריבוי המשתמשים המגבת רטובה מאוד, אין כאן חשש, שכן רבים נוטים להזכיר זה לזה שלא לחלל את השבת. מה שאין כן ביחיד, שאף שיש בידו מגבות אחדות, אין מי שיזכיר לו - ולפיכך קיים החשש.
להלכה: למעשה עולה בגמרא שאין הלכה כמשנתנו, אלא אף יחיד רשאי לשאת עמו את המגבת שהתנגב בה בשבת, ואין חוששים שמא יבוא לסחטה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הרוחץ במי מערה ובחמי טבריה, שהוחמו מערב שבת ומותר לרחוץ בהם; את לשון הדיעבד שנקטה המשנה; ואת ההבחנה בין יחיד המתנגב בעשר מגבות, שלא יביאן בידו מחמת גזירת סחיטה, ובין עשרה בני אדם המתנגבים במגבת אחת, שמביאים אותה עמם משום שרבים מזכירים זה לזה. ולמעשה נפסק שלא כמשנתנו, ואף יחיד רשאי לשאת עמו את מגבתו.