שבת, פרק שביעי, משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי דבר שדרכם של בני אדם להצניעו ולשומרו לשימוש עתידי, ההוצאה שלו בשבת בכמות הרגילה להצנעה - יש בה משום מלאכת הוצאה. משנתנו באה לפרט את השיעורים המעשיים: מהי אותה כמות רגילה בכל סוג וסוג של דבר.
שיעורי מאכל בהמה:
המשנה פותחת בסוגים שונים של מאכל בהמה, וקובעת לכל אחד מהם שיעור לפי הבהמה הרגילה לאוכלו:
"המוציא תבן כמלא פי פרה" - התבן הוא מאכל הראוי לפרה, ואינו ראוי לבהמות קטנות ממנה. לפיכך אין חיוב אלא בכמות גדולה דיה שתמלא את פי הפרה.
"אצה כמלא פי גמל" - אצה היא לקטניות מה שהקש הוא לתבואה, לחיטה ולשעורה: אותה פסולת הנותרת מן הקטניות ומן השעועית. אין היא ראויה לפרה ואף לא לבהמה קטנה, אלא לגמלים בלבד, ולפיכך שיעורה גדול יותר - כמלוא פיו של גמל.
"עמיר כמלא פי טלה" - העמיר הוא סוג נוסף של קש, ויש אומרים שהוא קשו של התלתן. מאחר שהוא ראוי אף לבהמה קטנה יותר, שיעורו כמלוא פיו של כבש.
"עשבים כמלא פי גדי" - העשבים ראויים אף לגדי, לכבש קטן או לעז קטנה, ולפיכך שיעורם קטן עוד יותר.
עלי שום ועלי בצלים:
עלי השום ועלי הבצלים - דינם תלוי במצבם. כשהם לחים, הרי הם נחשבים מאכל אדם, ושיעורו של מאכל אדם לחיוב הוצאה בשבת הוא "כגרוגרת", כגודלה של תאנה מיובשת. זהו השיעור החשוב בכל מאכלי אדם. אך כשהם יבשים, שוב אינם נאכלים על ידי בני אדם, ושיעורם כמלוא פי גדי.
מוסיפה המשנה: "ואין מצטרפין זה עם זה" - אין מצרפים את הפריטים השונים הללו זה לזה להשלמת שיעור, "מפני שלא שוו בשיעוריהן", שהרי אין כמויותיהם שוות. רק דברים שיש להם שיעור אחד ניתנים לצירוף.
"המוציא אוכלין כגרוגרת":
זהו הכלל שכבר עמדנו עליו לגבי עלי השום והבצלים: כל דבר שהוא מאכל אדם, המוציאו בשבת בשיעור גרוגרת - חייב. וכאן "מצטרפין זה עם זה", וכל מיני האוכלין השונים מצטרפים ומתחברים להשלמת השיעור, "מפני ששוו בשיעוריהן" - מפני שכולם שווים בשיעור אחד ובכמות אחת.
מה אינו נמנה בשיעור:
צירוף זה נאמר באוכל עצמו בלבד, "חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן":
קליפיהן - הקליפות שאינן ראויות לאכילה.
גרעיניהן - הגרעינים שאינם ראויים לאכילה.
עוקציהן - העוקצים.
סובן ומורסנן - סוגי הסובין והמורסן, שאף הם אינם נחשבים חלק מן הראוי לאכילה.
כל אלה אינם נכללים בשיעור ואינם מצטרפים אליו.
"רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן" - לאחר שמיעטה המשנה את הקליפות, בא רבי יהודה ומוציא מן הכלל את קליפי העדשים. מאחר שדרכן להתבשל יחד עם העדשים עצמן, הרי הן נחשבות ראויות לאכילה, ולפיכך נכללות בשיעור ומצטרפות לגרוגרת במי שמוציא עדשים בשבת.
לסיכום: במשנה זו נקבעו השיעורים להוצאה בשבת לפי דרכו של כל דבר: מאכלי בהמה נמדדים לפי הבהמה הרגילה לאוכלם - תבן כמלא פי פרה, אצה כמלא פי גמל, עמיר כמלא פי טלה ועשבים כמלא פי גדי; ומאכל אדם שיעורו כגרוגרת. מאכלי בהמה אינם מצטרפים זה עם זה משום שאין שיעוריהם שווים, ואילו מאכלי אדם מצטרפים משום ששיעורם אחד - למעט הקליפות, הגרעינים, העוקצים והסובין, ולדעת רבי יהודה למעט קליפי עדשים המתבשלות עם העדשים.