שבת, פרק ה', משנה ד'. במשנה ב' למדנו שהחמור מותר לצאת במרדעת - השמיכה המכסה אותו כדי לחממו - ובלבד שנקשרה עליו מערב שבת. משנתנו מלמדת את צדו השני של הדין, ומונה את הדברים שאין הבהמות יוצאות בהם בשבת.
דיני החמור:
"אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה עליו" - כאשר לא נקשרה המרדעת עליו מערב שבת, אין הוא יוצא בה.
"ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק" - אף שהפעמון סתום ואינו משמיע קול כלל. הטעם: הפעמון נראה כאמצעי למשיכת תשומת לב, ובדרך זו היו מוליכים בהמה לשוק לצורך מכירה, ואין ליצור רושם כזה בשבת.
"ולא בסולם שבבית צווארו" - הסולם כאן אינו אמצעי טיפוס, אלא מין סד ששימש לצרכי רפואה וצורתו כסולם, והיו נותנים אותו סביב הצוואר. כאשר נעשה בבהמה שפשוף או פצע, נוטה היא - כדרך בני אדם - להסב את ראשה לאחור וללקק את מקום הפצע, ובכך מעכבת את ריפויו. הסולם מנע ממנה להסב את ראשה. חז"ל ראו בו משא בשבת.
"ולא ברצועה שברגלו" - בהמה שרגליה נוטות להתחכך זו בזו בשעת הליכתה, היו כורכים סביב רגליה רצועות עור רחבות כדי שלא תיפגע. אף בהן אינה יוצאת בשבת.
התרנגולים:
"ואין התרנגולין יוצאין בחוטין" - חוטים צבעוניים ששימשו סימן זיהוי, שלא יתערבו בתרנגוליו של אדם אחר; לכל בעלים היה צבע משלו.
"ולא ברצועה שברגליהם" - רצועות שהיו קושרים ברגלי התרנגולים כדי שלא ידלגו, יקלקלו דברים וישברו כלים. אף בהן אין הם יוצאים בשבת.
"ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן":
לכבשים, ובעיקר לאילים הזכרים, אליה שמנה, ולעיתים היא ארוכה עד שהיא נגררת על הארץ. כדי למנוע זאת היו עושים עגלה קטנה שתתגלגל תחתיה ותישא אותה. אף בעגלה זו אין הזכרים יוצאים בשבת.
הרחלות ו'החנון':
אין הרחלות - הנקבות שבצאן - יוצאות "חנונות". החנון הוא חתיכת עץ קטנה שהיו נותנים בנחיריהן כדי לגרום להן להתעטש. ומה תועלת יש בכך? טפילים ותולעים היו מצויים בראש הבהמה, וההתעטשות, בתנועת הראש החדה שבה, הייתה משירה אותם.
ומדוע נצרך הדבר לנקבות דווקא? האילים הזכרים דרכם לנגוח זה בזה ראש בראש, ומתוך כך נושרים הטפילים מאליהם. הרחלות אינן עושות כן, ולפיכך היו נותנים בנחיריהן את החנון, שהוא דבר טבעי הגורם להן להתעטש ומסלק את הטפילים. אף על פי כן, אין הן יוצאות בו בשבת.
העגל והפרה:
"ואין העגל יוצא בגימון" - הגימון הוא עול אימון. העגל קטן ואינו ראוי עדיין למלאכה, אך מבקשים להרגילו להשפיל את ראשו תחת העול, ולשם כך היו נותנים עליו עול קטן זה.
"ולא פרה בעור הקופד" - פרה מניקה, שהיו נותנים על עטיניה את עורו של הקיפוד, כדי למנוע מבעלי חיים אחרים לינוק מן העטינים. אף בו אינה יוצאת בשבת.
"ולא ברצועה שבין קרניה" - אף שהרצועה או הסרט שסביב הקרניים נעשים לנוי, נחשבים הם נוי יתר שאינו נחוץ ואינו רגיל, ולכן אין הפרה יוצאת בו בשבת.
המעשה שבסיום המשנה:
המשנה חותמת במעשה: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאת ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים, שהרי דבר זה אסור. והגמרא מבארת כי לא פרתו שלו הייתה, אלא פרת שכנתו; ומאחר שהיה הוא רבה של השכונה ולא מיחה בידה, נחשב הדבר באחריותו, עד שנקראה הפרה על שמו.