שבת, פרק ב', משנה ד'. משנה זו עוסקת שוב בדיני הדלקת נרות שבת, ובפרט בחשש שמא ייטול אדם בשבת מן הדלק של נר או של עששית הדולקים. נטילת הדלק מן הנר יש בה איסור מכבה מן התורה.
גדר החשש:
ככלל, אין חוששים שמא ייטול אדם מן הדלק בשבת. החשש קיים רק כאשר הדלק נמצא מחוץ לנר, מחוץ למנורה. במקרה כזה עלול האדם לראותו כדבר שאינו חלק מן המנורה ואינו חלק מן הדלק הבוער עתה, ולסבור שמותר ליטול ממנו לצורך אחר - כגון המדליק בשמן זית ומבקש מעט שמן לשימושו. אולם מאחר שהדלק הוקצה למנורה, נטילתו כרוכה באיסור מכבה. לעומת זאת, כאשר הדלק נתון במנורה עצמה, מניחים שהאדם ייתן דעתו שהוא חלק מן המנורה ולא ייטול ממנו.
לשון המשנה:
"לא ייקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן וייתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת" - אין לנקוב חור בקליפת ביצה, למלאה שמן ולהניחה על פי הנר כדי שתטפטף לתוכו ותספק לו דלק.
"אפילו היא של חרס" - אף אם במקום קליפת ביצה משתמש האדם בכלי של חרס. החרס נעשה מאוס ודוחה משעה ששימש בשמן ובבעירה, ולכאורה פחותה הסברה שייטול ממנו אדם דלק לצורך אכילה. אף על פי כן נאסר הדבר, מחשש שמא ייטול מן השמן לצרכים אחרים ויעבור בנטילתו על איסור מכבה בשבת.
"ורבי יהודה מתיר" - רבי יהודה אינו חושש לכך. לדעתו יכיר האדם שהדלק המטפטף אל תוך הנר מיועד למנורה זו, ויידע שאסור ליטול ממנו שמן.
"אבל אם חיבר היוצר מתחילה - מותר" - אם היוצר שעשה את הנר חיבר מלכתחילה את מאגר השמן אל הנר, מותר הדבר, ואף לדעת התנא קמא האוסר קליפת ביצה או כלי אחר המטפטף אל הנר. שכן מחוברים הם ככלי אחד, וכשם שאין חוששים בנר רגיל שמא ייטול אדם מן השמן שבנר, כך אין חוששים שייטול מן המאגר החיצוני.
קערה בצד הנר:
כמו כן לא ייתן אדם שמן בקערה, יניחנה בצד הנר וייתן את ראש הפתילה השני לתוכה, כדי שתשאב לא רק מן השמן שבנר אלא אף מן השמן שבקערה. טעם האיסור הוא כאמור: לדעת התנא קמא חוששים שמא יסבור האדם שהשמן שבקערה אינו מיועד לנר ואינו נחשב חלק ממנו, ויסבור שמותר ליטול ממנו בשבת - ואילו לאמיתו של דבר אף שמן זה, שהוקצה כטפל לנר, אסור בנטילה בשבת. מחמת חשש זה אין מתירים זאת מלכתחילה.
אף כאן רבי יהודה מתיר, משום שאינו חושש לכך: לדעתו יכיר האדם שהשמן שבקערה מיועד לנר, ויידע שאסור ליטול ממנו בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי החשש לאיסור מכבה קיים דווקא כאשר מאגר הדלק נמצא מחוץ לנר, ולכן אסר התנא קמא שפופרת של ביצה או כלי חרס המנטפים אל הנר, וכן קערת שמן שהפתילה שואבת ממנה; ואילו כאשר חיבר היוצר את המאגר לנר מתחילה, הרי הם כלי אחד ומותר. רבי יהודה מתיר בכל אלו, שכן אינו חושש שמא לא יכיר האדם שהשמן מיועד לנר ואסור בנטילה.