מסכת שבת, פרק כ"ד, משנה ד'. אף משנה זו ממשיכה לעסוק בענייני האכלת בעלי חיים בשבת.
"מחתכין את הדלועין לפני הבהמה":
מותר לחתוך דלועים לפני הבהמה כדי שתאכל מהם, ובלבד שנתלשו מלפני השבת. ואף שהדלועים ראויים בדרך כלל למאכל אדם ולא למאכל בהמה, מותר לחתכם ולתיתם לפני הבהמה בשבת.
"ואת הנבלה לפני הכלבים":
כמו כן מותר להניח נבלה - בהמה שמתה ללא שחיטה ואינה כשרה לאכילה - לפני הכלבים, ואף על פי שנעשתה נבלה בשבת עצמה. אמנם בערב שבת הייתה ראויה למאכל אדם ולא עמדה לאכילת בהמה, אך מכיוון שמתה בשבת ונעשתה נבלה, מותר לתיתה לכלבים לאכלה. דעת התנא קמא היא שאין לאסור את הנבלה מחמת מוקצה.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "אם לא הייתה נבלה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן". כלומר, אם לא הייתה נבלה כבר מערב שבת, הריהי אסורה משום שלא הוכנה לכך מבעוד יום: לפני השבת עדיין הייתה ראויה למאכל אדם, ורק משנכנסה השבת נעשתה זמינה למאכל בהמה, ולפיכך נחשבת מוקצה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שמותר לחתוך דלועים שנתלשו מערב שבת לפני הבהמה, אף שהם מאכל אדם, ולהניח נבלה לפני הכלבים. נחלקו התנאים בנבלה שנעשתה בשבת: לדעת התנא קמא אין בה איסור מוקצה ומותר לתיתה לכלבים, ולדעת רבי יהודה היא אסורה, שכן לא הייתה מוכנה לכך מערב שבת.