שבת, פרק כ"ב, משנה ד'. המשנה פותחת וקובעת: "נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור" - מותר להניח תבשיל בתוך בור בשבת כדי שיישמר שם, כלומר כדי שיישאר קר ולא יתחמם.
חידושה של המשנה:
הגמרא מבארת כי חידושה של המשנה הוא שאין חוששים שמא בשעת הנחת הסיר בתוך הבור יבוא האדם להחליק את קרקעית הבור, כדי שהסיר יעמוד כראוי ולא ייטה לצד זה או אחר. החלקה כזו היא תיקון הקרקע, ובכללה איסור חורש. באה המשנה ומלמדת שאין צורך לחשוש לכך.
מים יפים ברעים, וצונן בחמה:
עוד שנינו שמותר להניח מים יפים - מים הראויים לשתייה - בתוך מים רעים שאינם ראויים לשתייה והם קרים יותר, כדי שיצננו את מי השתייה. לכאורה אין בהיתר זה כל חידוש, והוא נשנה כאן בעיקר בשל ההלכה הבאה אחריו.
ההלכה הבאה עוסקת בהנחת מים צוננים כדי שיתחממו, ובה שתי גרסאות:
"ואת הצונן בחמה" - הנחת הצונן בשמש, כדי שיחמו.
"ואת הצונן בחמין" - יש הגורסים שמניחם בתוך מים חמים, כדי שיתחממו.
כך או כך, החידוש הוא שאין חוששים שמא יבוא להניח את הצונן על גבי גחלים לוהטות. ומכיוון שנשנה היתר זה, נשנה לפניו גם ההיתר ההפוך - להניח את מי השתייה בתוך המים הקרים שאינם ראויים לשתייה כדי שיצננו - אף שאין בו חידוש.
מי שנשרו כליו בדרך:
המשנה ממשיכה: "מי שנשרו כליו בדרך במים - מהלך בהן ואינו חושש". מי שבגדיו נרטבו במים בעת הליכתו בדרך, רשאי להמשיך וללכת בהם, אף שהם רטובים מאוד. בטעם ההיתר נאמרו שני הסברים:
מצד מראית עין: אין לחשוש שמא יאמרו הרואים שכיבס את בגדיו בשבת.
לשיטת הרמב"ם: אין לחשוש שמא יבוא לסחוט את הבגדים.
אולם משיצא מן הדרך "והגיע לחצר החיצונה" של עיירה או של עיר - מקום בטוח שאפשר להניח בו חפצים והם יישארו שם - רשאי לשטוח את הבגד הרטוב בחמה כדי שיתייבש, "אבל לא כנגד העם", לא במקום שהרבים רואים אותו.
להלכה:
הגמרא מלמדת שאין אנו פוסקים כמשנה זו. שכן אנו סוברים שכל דבר שיש בו מראית עין - וכאן נראה כאילו כיבס את בגדיו ותלה אותם להתייבש, שהוא איסור בשבת - אסור אף שלא ברשות הרבים, ואפילו בחדרי חדרים ובצנעה. נמצא שההיתר לשטוח את הבגדים להתייבש ובלבד שלא כנגד העם אינו להלכה, אלא אסור לעשות כן אפילו בצנעה.