שבת, פרק י"ד, משנה ד'. לפנינו המשך הדיון בסוגי הפעולות האסורות בשבת משום רפואה, כלומר פעולות הנעשות לתועלת רפואית.
החושש בשיניו:
"החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ" - מי שסובל מכאב שיניים, אסור לו למלא את פיו בחומץ ולהעבירו בין שיניו כדי להפיג את הכאב, שכן ניכר וברור שאין זו דרך אכילה רגילה אלא פעולה שכל כולה לרפואה.
"אבל מטבל הוא כדרכו" - מותר לו לטבול את פיתו בחומץ ולאכול כדרך אכילתו הרגילה, "ואם נתרפא נתרפא" - ואם בא לו ריפוי מכך, אין בכך כלום, משום שזהו מאכל בריאים: אכילה בדרך שרגילים בה אנשים בריאים.
החושש במותניו:
"החושש במותניו לא יסוך יין וחומץ" - מי שסובל מכאב במותניו, אסור לו לסוך ולמרוח על המקום יין או חומץ, שהרי ניכר שהדבר נעשה לצורך רפואה, ואין דרכם של בריאים לסוך בהם. "אבל סך הוא את השמן" - סיכה בשמן מותרת, משום שדבר רגיל הוא אצל בני אדם, מה שאין כן יין וחומץ.
"ולא שמן ורד":
אף שסיכה בשמן מותרת, אין לסוך בשמן ורד - סוג שמן מיוחד שהיו שורים ומשרים בתוכו ורדים. אולם "בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן" - בני מלכים ונסיכים רשאים לסוך שמן זה על מכותיהם ופצעיהם, "שכן דרכן לסוך בחול" - שאף בימות החול הם סכים בו, אף בלא מכה ובלא פצע. משום כך אין הדבר ניכר כפעולה רפואית, אלא כשמן סיכה של בריאים.
דעת רבי שמעון והלכה למעשה:
"רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם" - לדעתו נחשבים כל ישראל בני מלכים, ולפיכך כל שהותר לבני מלכים הותר לכל יהודי. וכן נפסקה ההלכה כרבי שמעון: דבר שרבים משתמשים בו, כגון שמן, מותר להשתמש בו אף בשבת, ובלבד שיהיה השימוש בדרך הרגילה ולא למטרות רפואיות.
לסיכום: משנתנו העמידה אמת מידה אחת בשלושת המקרים - כאב שיניים, כאב מותניים ושמן ורד: פעולה שניכר בה שהיא נעשית לרפואה אסורה, ואילו פעולה הנעשית כדרכם של בריאים מותרת, ואף אם בא ממנה ריפוי אין בכך איסור.