שבת, פרק י"ג, משנה ד'. משנה זו דנה בשיעור - בכמות המלאכה הנדרשת כדי להתחייב, כאשר עוסקים בחוטים ובעשייתם.
שיעורן של המלאכות המכינות את החוט:
לשון המשנה: "המלבן והמנפץ והצובע והטווה - שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול". ארבע מלאכות נמנו כאן:
"המלבן" - הלבנת החומר המשמש להכנת החוט.
"המנפץ" - ניפוץ הצמר, כחלק מתהליך הכנתו.
"והצובע" - צביעת החומר, צביעת הצמר.
"והטווה" - טוויית הצמר והפיכתו לחוט.
בכל ארבע המלאכות הללו - ליבון, ניפוץ, צביעה וטוויה - השיעור אחד הוא: כמלוא רוחב הסיט כפול.
מהו 'מלוא הסיט'?
הסיט הוא המרחק הנוצר בהרחקת האצבע מן האמה, ומרחק זה הוא מלוא הסיט. 'מלוא הסיט כפול' הוא כפליים ממידה זו. ראוי לציין כי המרחק שבין האגודל לאצבע הוא בדיוק כפול מן המרחק שבין האצבע לאמה, ונמצא ששני הביטויים מכוונים לאותה מידה עצמה.
"והאורג שני חוטין":
שיעורה של מלאכת האריגה שונה במקצת: "והאורג שני חוטין - שיעורו כמלוא הסיט". הכמות שיש להעביר את חוט הערב דרך חוטי השתי אינה אלא באורך מלוא הסיט בלבד - המרווח שבין האצבע המורה לאצבע האמצעית, מחצית מן השיעור הקודם. אין צורך להעביר את החוט עד סופו, ואף בהעברת כמות מועטה זו, שנארגה בפועל, יש די כדי להתחייב על מלאכת האריגה בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי מלאכת החוטים: המלבן, המנפץ, הצובע והטווה - שיעורם כמלוא רוחב הסיט כפול, ואילו האורג שני חוטין - שיעורו כמלוא הסיט בלבד, מחצית מן השיעור שבמלאכות הקודמות.