שבת, פרק שנים עשר, משנה ד'. המשנה פותחת וקובעת: הכותב שתי אותיות "בהעלם אחד" - חייב. כלומר, אדם ששכח שהיום שבת, או ששכח שהכתיבה נמנית עם המלאכות האסורות בשבת, ובתוך אותה שכחה עצמה כתב שתי אותיות - הרי זה חייב.
מכאן עולה השאלה: מה הדין כאשר נזכר האדם בין אות לאות? בעניין זה נלמד מחלוקת בכמה משניות מכאן ואילך.
החומרים שבהם נעשית הכתיבה:
המשנה מונה את החומרים שהכותב בהם חייב:
"בדיו" - הדיו הרגיל, זה שבו כותבים ספרי תורה.
"בסם" - צבע העשוי מעפר צהבהב זהוב.
"בסיקרא" - צבע אדמדם, מעין דיו אדום.
"בקומוס" - סוג של שרף עץ שהיו רגילים להשתמש בו לכתיבה.
"בקנקנתום" - גופרת נחושת.
"ובכל דבר שהוא רושם" - כל חומר שבכוחו להותיר סימן, ודי בכך כדי להתחייב משום כתיבה.
שתי אותיות בשני מקומות נפרדים:
המשנה ממשיכה ודנה בכותב שתי אותיות שאינן זו לצד זו על משטח אחד, אלא בשני מקומות:
על שני כתלים של זווית, הנפגשים זה בזה.
על שני דפי הפנקס.
בשני המקרים הכלל אחד הוא: אם האותיות סמוכות זו לזו והן נקראות יחד - חייב.
הכותב על בשרו:
הכותב על עורו - חייב. אך מה הדין כאשר אין הוא כותב בדיו על עורו, אלא חורט את האותיות בבשרו, כגון שנטל מחט וחרט בה שתי אותיות? בכך נחלקו התנאים:
רבי אליעזר - מחייב, שכן אף זו צורה של כתיבה.
רבי יהושע - פוטר, משום שאין זו דרך הכתיבה הרגילה, ולפיכך אין האדם חייב עליה בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור החיוב במלאכת כותב - שתי אותיות בהעלם אחד; את החומרים שבהם מתחייבים (דיו, סם, סיקרא, קומוס, קנקנתום, וכל דבר הרושם); את הדין שאותיות הכתובות בשני מקומות נפרדים מצטרפות כאשר הן נקראות יחד; ואת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בדין החורט אותיות בבשרו.