שבת פרק י', משנה ד'. משנה זו ממשיכה לדון באופני ההוצאה, ובמשקלה של הכוונה בשעת ההוצאה: האם יצאה ההוצאה אל הפועל כפי שנתכוון לה האדם מתחילה.
שני מקרים שבהם השתנה מקומו של החפץ:
"המתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו - פטור" - אדם שכוונתו הייתה לשאת את החפץ לפניו, ובפועל בא לו החפץ מאחוריו (כגון תרמיל שהסתובב אל גבו). דבר הנישא מאחורי האדם אינו נשמר כדבר הנתון לפניו. הואיל וכוונתו הייתה לשאתו במקום שבו יוכל לפקוח עליו עין, ובפועל נמצא מאחוריו, אין זו הוצאה משמעותית באותה מידה, ולפיכך פטור.
"לאחריו ובא לו לפניו - חייב" - במקרה ההפוך, שכוונתו הייתה לשאת את החפץ מאחוריו ובסופו של דבר בא לו לפניו, חייב, שהרי בפועל נשא אותו בשמירה טובה יותר ממה שנתכוון מלכתחילה.
"בֶּאֱמֶת אָמְרוּ":
לשון "באמת אמרו" באה לומר שכך היא המציאות, וזו ההלכה למעשה: "האישה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה - חייבת". אישה החגורה בסינר, מעין בגד תחתון שדרכו להסתובב סביבה בשעת הילוכה, חייבת על ההוצאה בין אם נמצא החפץ בסופו של דבר לפניה ובין אם לאחריה.
במה שונה דין זה מן המקרה הקודם, שבו נתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו והרי הוא פטור?
הטעם מפורש במשנה: "שכן ראוי להיות חוזר" - דרכו של הסינר להתהפך ולנוע סביב הגוף, ודבר זה רגיל וצפוי. משום כך, בשעה שהיא נותנת אותו לפניה, יודעת היא שסופו לחזור אל אחריה, והכול נכלל מראש בכוונתה. לפיכך אין נפקא מינה היכן נמצא החפץ בסופו של דבר, לפניה או לאחריה, שהרי הכול חלק מכוונתה כיצד להוציאו בשבת, ועל כן היא חייבת.
רבי יהודה - מקבלי פיתקין:
רבי יהודה מוסיף כי הוא הדין באותם שליחים שהיו נושאים את כתבי הצווים של השלטון. דרכם הייתה לשאתם במעין שפופרת התלויה בחוט או במחרוזת, בין סביב אמצע גופם ובין סביב צווארם, וכשהיו רצים והולכים הייתה השפופרת נעה סביבם. מאחר שהציפייה מלכתחילה היא שלעיתים תימצא לפניהם ולעיתים לאחריהם, הכול נכלל בכוונתם, ואין נפקא מינה היכן היא נמצאת בפועל - בין לפניהם ובין לאחריהם הם חייבים על ההוצאה בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את משקלה של הכוונה בהוצאה: המתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, שכן בפועל נשמר החפץ פחות ממה שנתכוון; ואילו המתכוון לאחריו ובא לו לפניו חייב. לעומת זאת, כל מקום שדרכו של החפץ לחזור ולנוע סביב הגוף - כסינרה של האישה וכשפופרת מקבלי הפיתקין - הרי כל האפשרויות נכללות בכוונה מלכתחילה, והחיוב קיים בין מלפניו ובין מלאחריו.