שבת, משנה ד'. אנו ממשיכים בדיון בשיעורים החשובים די הצורך כדי להתחייב עליהם.
"דבק":
כמה דבק נחשב חשוב דיו כדי להתחייב עליו? שיעורו "כדי ליתן בראש השבשבת". השבשבת היא ענף שנמרח בדבק ושימש לתפיסת ציפורים: הציפורים נחתו עליו ונדבקו אליו, וזו הייתה הדרך ללכוד אותן.
"זפת וגופרית":
שיעורן "כדי לעשות נקב". למה מתייחסים הדברים? לכספית שהייתה בשימושם. בשני אופנים נתבאר הדבר:
את הכספית אחסנו בכד, ואת פי הכד סגרו בגופרית או בזפת. בסתימה זו עשו נקב קטן שדרכו תוכל הכספית לצאת - וזהו השיעור.
לפי הסבר אחר, הכוונה לכמות גופרית או זפת המספיקה לסתימתו של נקב.
"שעווה":
שיעורה של השעווה קטן: כמות המספיקה להיות מונחת כסתימה על נקב קטן.
"חרסית":
זהו החומר שממנו עשויה הלבנה, לאחר שנטחן; ויש המפרשים שזהו סוג של עפר שממנו מכינים כלי חרס. שיעורו - כדי לעשות את פתחו של כור להתכת זהב: חור קטן שדרכו הוכנס המפוח, להזרמת חמצן אל האש ולחימומה, ואותו פתח נעשה מחומר זה.
רבי יהודה אומר כי שיעורו של חומר זה הוא כדי לעשות בסיס, כלומר רגל לכיריים - שיעור מסוים משלו.
"סובין":
מדובר בסובין של תבואה, ושיעורו כדי ליתן בפתח הכבשן של מתיכי הזהב. בסובין זה השתמשו כדי להעלות את האש במהירות ולגרום לה לבעור מהר.
"סיד":
דעה ראשונה: השיעור הוא כמות הנמרחת על הנערות הצעירות ביותר. הסיד שימש כמעין משחת הסרת שיער, ואם צמח בהן שיער מוקדם מן הזמן הרגיל - השתמשו בו להסרתו.
רבי יהודה: שיעורו כדי לעשות 'כלכול', שהוא החלקת השיער המתולתל כדי שישכב חלק - מעין מחליק שיער.
רבי נחמיה: שיעורו כדי לעשות 'אנדיפי'.
בפירוש 'אנדיפי' נאמרו כמה דרכים:
יש המבינים שהיו רגילים להשתמש בו כדי להאדים את המצח.
ויש המבינים שהוא שימש בתוך כלים, לסימון הקווים של המידות השונות שבתוך הכלי.
לסיכום: במשנה זו נמנו שיעוריהם של הדבק (כדי ליתן בראש השבשבת), הזפת והגופרית (כדי לעשות נקב), השעווה (סתימת נקב קטן), החרסית (פי כור של מתיכי זהב, ולרבי יהודה - רגל לכיריים), הסובין (פתח הכבשן של מתיכי הזהב) והסיד, שבשיעורו נחלקו התנאים בין סיכת הקטנה שבבנות, 'כלכול' ו'אנדיפי'.