משנה ד' במסכת שבת עוסקת במקרה שבו מלים את התינוק הלא נכון ביום הלא נכון, ואותו יום הוא שבת.
המקרה הראשון - מילה קודם זמנה:
מי שיש לו שני תינוקות: האחד יום המילה שלו, היום השמיני, חל לאחר השבת - נניח ביום ראשון; והשני אמור להימול בשבת. טעה או שכח, ומל בשבת דווקא את התינוק שזמנו ביום ראשון - יום אחד מוקדם מדי, בעוד שהתינוק אינו ראוי למילה עד היום השמיני. במקרה זה הוא "חייב" להביא קרבן חטאת על חילול השבת, שכן חילל שבת במילת התינוק הלא נכון, ואף לא קיים בכך את מצוות המילה: מילה הנעשית לפני היום השמיני אינה קיום מצוות מילה.
המקרה השני - מילה שלא בזמנה:
תינוק אחד אמור להימול ביום שישי, ותינוק אחד אמור להימול בשבת. שכח את ההלכה, ובשבת עצמה מל את התינוק שזמנו ביום שישי. אמנם המצווה היא למול ביום השמיני, אך מכאן ואילך, בכל זמן שיימול, המילה כשרה - ונמצא שקיים כאן מילה שהיא לאחר היום השמיני, 'מילה שלא בזמנה'. מילה כזו אינה דוחה את השבת, והוא הרי מל בשבת.
לפיכך נאמר שהוא "חייב", מפני שעבר על איסור שבת: הפעם היחידה שבה מותר למול בשבת היא ב'מילה בזמנה', ביום השמיני, ולא ב'מילה שלא בזמנה' - שבמקרה זה נעשית כשהתינוק עומד למעשה ביומו התשיעי.
שיטת רבי יהושע:
רבי יהושע חולק ואומר שהוא "פטור" מחטאת. טעמו: הטועה בתוך פעולה של מצווה, אף כשכרוך בכך חילול שבת, ומקיים את המצווה תוך כדי מעשהו - אינו חייב חטאת. וכאן אכן קוימה מצוות מילה, שהרי התינוק שזמנו ביום שישי, אף שאסור למול אותו בשבת, אם מל אותו בשבת בפועל - זהו קיום של מצוות מילה, שכן הילד כבר מחויב במילה באותה שעה. לדעת רבי יהושע, המקיים את המצווה תוך כדי חילול השבת אינו צריך להביא קרבן חטאת.
לסיכום: במשנה זו שני מקרים של טעות במילה בשבת - מילה קודם זמנה (התינוק שזמנו ביום ראשון), ומילה שלא בזמנה (התינוק שזמנו ביום שישי). בשני המקרים דעת תנא קמא שהוא חייב חטאת על חילול השבת, ואילו רבי יהושע פוטר במקרה השני, משום שהטועה תוך כדי עשיית מצווה - ומקיים אותה בפועל - פטור מן החטאת.